אחרי המודרניזם

עבודתם המשותפת של משה לופנפלד (2010-1931) וגיורא גמרמן (2015-1927) נגעה כמעט בכל תחום מתחומי האדריכלות: תכנון ערים וסביבות מגורים; מבני תעשייה, ספורט ואירוח; מוסדות חינוך וספריות, תרבות וקהילה. גוף העבודה המקיף של השניים משקף את חילופי האופנות וסדר–היום התכנוני והסגנוני במחצית השנייה של המאה ה–20, ובקאנון של אדריכלות ישראל כלול לפחות בניין מייצג אחד פרי תכנונם מכל תקופה ותקופה: החל ב"בית המגירות" בבאר–שבע, נציג הסטרוקטורליזם הניסיוני של שנות ה–60; עבור בספריית בית אריאלה בתל–אביב - אחד השיאים האקספרסיוניסטיים של הברוטליזם הישראלי המאוחר ושל הבנייה המתבצרת, שנפוצה בישראל לאורך שנות ה–70 וה–80; וכלה בקריית התרבות באשדוד, מהמופעים השנויים במחלוקת של האדריכלות הפוסט–מודרנית בשנות ה–90.
 
לופנפלד וגמרמן נמנים עם מספר לא גדול של אדריכלים ישראלים, שביקשו להתנער מן האחידות הגיאומטרית של הבנייה החדשה בארץ בעשור הראשון למדינה. עבודתם, שהותירה חותם ייחודי מובהק במרחב הישראלי המתוכנן והבנוי, התבססה כבר בראשיתה על תכנון מערכות מודולריות פתוחות–קצה, שאתגרו את התיבה הסטנדרטית של המודרניזם. דרכם בפירוק המאסות והרכבתן מחדש, הן במבנים צנועי–מידות והן בסטרוקטורות גדולות, מתגלה בספר זה - המכנס את עבודתם לראשונה בהקשר תיאורטי והיסטורי רחב - כתרומה ייחודית למורפולוגיה המשוכללת של המודרניזם הישראלי המאוחר.
 
ד"ר צבי אלחייני הוא אדריכל, חוקר ואוצר, המייסד של ארכיון אדריכלות ישראל; כתב וערך מונוגרפיות מקיפות, בהן סילו ישראלי (2019, עם אור אלכסנדרוביץ׳) וגולדרייך דה שליט: מקום (בבל, 2020).
 
מיכאל יעקובסון הוא אדריכל וגיאוגרף, זוכה פרס רכטר לאדריכל צעיר (2014); כותב על אדריכלות ותכנון במגוון כתבי–עת ופרסומים, בראשם הבלוג ״חלון אחורי״.
 
הספר ״אחרי המודרניזם״ מצטרף למונוגרפיות מקיפות שפרסמו אלחייני ויעקובסון בשנים האחרונות - ״שמעון פובזנר, אדריכל״ (דביר, 2018) ו״האדריכלות של נדלר-נדלר-ביקסון-גיל 2010-1946״ (2016).