• כותרת משנה: הדמיון הנאצי - מרדיפות לרצח עם
  • שם הספר במקור: A World Without Jews
  • שם הסופר/ת במקור: Alon Confino
  • על הכריכה: אסנת אוסטרליץ
  • עיצוב: נדב שלו
  • תרגום מאנגלית: איה ברויר
  • פורמט: 15X22.5
  • כריכה: רכה עם דשים
  • מספר עמודים: 381
  • שנת הוצאה: 2017
  • דאנאקוד: 500-164
  • מחיר מומלץ: ₪98

עולם ללא יהודים

אלון קונפינו


מה לאמיתו של דבר גרם לנאצים לשרוף ספרי תורה בכל רחבי גרמניה ב-9 בנובמבר 1938? בספר זה, המסתמך על שורה של ארכיונים, אלון קונפינו מציע פרשנות מעמיקה חדשה לשואה. קונפינו משרטט את הסיפורים שנאצים וגרמנים אחרים סיפרו לעצמם על עצמם, על המקום שממנו באו ועל המקום שפניהם מועדות אליו, וחושף כיצד הובילו הסיפורים הללו למסקנה כי לצורך כינונה של ציוויליזציה נאצית חדשה יש לבער את היהודים תחילה. בעיני הנאצים, היהודים סימלו מקורות היסטוריים של רשע – מן התורה עד לקפיטליזם ולבולשביזם המודרניים – ויש לעקור אותם מן השורש כדי לכונן ציוויליזציה חפה מחוב ליהודים. מהותה של השואה, היתה ניסיון השתלטות על ההיסטוריה ועל הזיכרון של גרמניה ואירופה, של היהדות והנצרות. בדמיון הנאצי, נתפסה השמדת היהודים כמעשה בראשית. משעה שהגרמנים דמיינו עולם עתידי ללא יהודים - ניתן היה להעלות על הדעת ולהצדיק מעשי רדיפה והשמדה. לפיכך אין לראות בשואה מאורע בלתי נתפס שאין להבינו; להפך, היא היתה מובנת. כך בנו הגרמנים את זהותם תוך טוויית סיפורים המתבססים על עובדות, המצאות, שקרים ודמיון. סיפורים מעניקים חיים, וסיפורים גם הורגים.

אלון קונפינו, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטאות וירג'יניה וּבן-גוריון, גדל בירושלים. במוקד עבודתו ניצבים הדמיון והרגישויות שעליהם מושתתים הסיפורים שאנשים מספרים לעצמם בדבר עברם כדי להעניק משמעות לעולמם. פרסומים רבים פרי עטו ראו אור על ההיסטוריה הגרמנית והאירופית, לאומיות, זיכרון ועל השואה. בימים אלה הוא עובד על פרויקט העוסק ביהודים ופלסטינים במלחמת 1948.


הקדמה

סיפור נאצי על גרמנים, יהודים והזמן


סצנות של זעם מקראי עז וחריג התרחשו בכל רחבי גרמניה.

העיר הקטנה פירת היתה יכולה להיות יעד תיירותי. לעיר זו שבצפון בוואריה, השוכנת במרחק של קילומטרים ספורים מנירנברג, קו רקיע ימי-ביניימי של בתים גבוהים, שגגותיהם המחודדים מחופים ברעפים אדומים, ובית העירייה שלה עוצב על פי המודל של פלאצו וֶקיוֹ בפירנצה. בעיר העתיקה כנסיית מיכאל הקדוש מוקפת בניינים בעלי חזיתות מעוטרות מן המאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה. המרכז ההיסטורי הזה מתרפק בין הנהרות רֶדניץ ופֶּגניץ. ממערב לעיר, בצד המרוחק של תעלת המיין-דנובה, נמצא יער, ומצפון לה משתרע האזור הפורה הקרוי Knoblauchsland (ארץ השוּם). 

סביב שתיים בלילה של יום שלישי, 10 בנובמבר 1938, הסתובבו קבוצות של בחורים במדים חומים ברחובות פירת והידפקו על דלתות שכניהם, חבריהם לספסל הלימודים וידידיהם לשעבר היהודים. הם נכנסו לדירות, ניתצו רהיטים וחפצים, השליכו רכוש מן החלונות וקרעו לגזרים ספרים. אוסקר פראגֶר, בן תשע וחצי אז, נזכר לימים כי ראה כיצד אחד הגברים לקח את "ספרַי, קרע אותם והשליך אותם לכל עבר. אלה לא היו ספרים בעברית, אלא ספרי קריאה רגילים בגרמנית שהיו לכל ילד באותם ימים". 

בכל רחבי העיר גרמנים שלפו בכוח יהודים מבתיהם והצעידו אותם אל כיכר שלאגֶטֶר, שבה ניצבה לפנים בגאון תחנת הרכבת הישנה; מוקדם יותר באותה שנה הרסו הנאצים את התחנה ועשו אותה למגרש מסדרים. הכיכר ידועה היום בשם כיכר החופש של פירת. "אמי דחפה את עגלת התאומות שבכו או צרחו", נזכר אוסקר הצעיר. "השאלות הבלתי פוסקות שהפניתי לאבי נענו ב'אל תדבר' חד". הלילה היה קר וערפילי כצפוי באמצע נובמבר, אך משהו אחר עמד באוויר. הוא "היה מלא ריח שריפה והשמים היו אדמדמים. בגלל הערפל לא יכולתי לראות בבירור אם משהו בוער, כי זה היה במרחק מה משם". 

ב-1938 חיו כאלפיים יהודים בקרב כשמונים אלף תושביה של פירת. יהודים התגוררו בעיר כבר משנת 1440. במאה השבע-עשרה היתה בה ישיבה מקומית נודעת למדי, וב-1617 נבנה בה בית כנסת. ב-1653 הוקם בעיר בית החולים היהודי הראשון בגרמניה. בית העלמין היהודי ברחוב וייהר, שנחנך ב-1607, הוא מהעתיקים בגרמניה. ב-1938 היו בעיר ארבעה בתי כנסת גדולים; כמה מהם כבר בערו שעה שהיהודים עשו את דרכם בדומייה ברחובות העיר בליווי מבטיהם המאיימים של שכניהם. הנאצים, חברי פלוגות הסער (אנשי מיליציית הס"א או ה-Sturmabteilung חוּמֵי המדים), אספו יהודים מכל קצות העיר, ובכלל זה מאושפזים מבית החולים היהודי וחמישים ילדים מבית היתומים היהודי. בדרך לכיכר נותבו כמה יהודים לבית הכנסת, שם אולצו לשיר את ההמנון הנאצי "הוֹרסט וֶסֶל", והרב נצטווה להקריא קטעים מתוך מיין קאמפף של היטלר.

לפני הצהריים הובלו כמה מן היהודים שנאספו בכיכר אל תיאטרון סמוך במרכז הקהילתי (שלמרבה האירוניה נקרא עד 1933 על שם תורם יהודי), ושם, באולם החשוך, הולקו על הבמה המוארת. גברים יהודים אחרים נלקחו לתחנת המשטרה ומשם למחנה הריכוז דכאו, ליד מינכן. כשתושבי פירת התעוררו לבוקר חדש, רבים מהם מילאו את רחובות העיר וצפו בהצעדת היהודים. "כש[לובשי] החולצות החומות המשועשעים מכתיבים את הקצב", נזכר אדגר רוזנברג, בן השלוש-עשרה אז, "הצעדה מכיכר שלאגטר למרכז הקהילתי – שעברה ליד מלון פארק [ו] בית הקולנוע במרכז העיר [...] – לא אורכת יותר מעשר דקות; היא מותירה די זמן לבני עירי הסקרנים לגדוש את הרחובות ולצעוק תוך שהם יורקים ומזמרים שירי יודל, 'סוף, סוף!' ו'הגיע הזמן!' ולפרוץ בשירת מקהלה 'חזירים יהודים' ו'יהודה התפגר!'. אחד החכמולוגים של עירנו אפילו ניגש למנהל בית החולים היהודי, היועץ הרפואי פרנק, ושאל אותו אם לא שכח לקחת אתו את הסטתוסקופ שלו". 

אבל מוקדם יותר באותו יום חמישי, עם עלות השחר על בתיה הנאים של העיר, משהו אחר קרה בכיכר שלאגטר. עכשיו כבר כל היהודים נאספו שם. כמו אוסקר ומשפחתו, היו שעמדו שם זה ארבע שעות. קהל גדול למדי של צופים נאסף שם אף הוא. במרכז הכיכר ערמו הנאצים תשמישי קדושה יהודיים מבתי הכנסת ובצדם חפצים מבית הקהילה היהודית, שהחריבו קודם לכן. ספרי התורה של בתי הכנסת נתלו על תורן גבוה במרכז הכיכר כך שיֵיראו למרחקים: אחרי שהנאצים גוללו את ספרי התורה בכיכר ואילצו את הרבנים לצעוד עליהם, הם תלו אותם. ואז, לנגד עיני הקהל שהתקבץ שם, הם הבעירו את המדורה (בעת ובעונה אחת, כמדומה, עם אחד מבתי הכנסת): וכך התנ"ך העברי, מהסמלים המקודשים ביותר בציוויליזציה האירופית-נוצרית, הועלה באש בפומבי.

מדוע שרפו הנאצים את התנ"ך?


שאלה טובה; בציוויליזציה האירופית-נוצרית, לשריפת התנ"ך חייבת להיות משמעות. נבחר ככל שנרצה לנסות להבין אותה, המעשה דורש הסבר. עם זאת, במחקר על ליל הבדולח – ליל הזגוגיות המנופצות ב-9 בנובמבר 1938, שבו שרפו הנאצים מאות בתי כנסת - במחקר על השואה ובתיאורי הרייך השלישי נוטים להתעלם מן השריפה. היא מוזכרת באקראי בלבד כצעד שמדגים את הברוטליות הנאצית, אך אינה מוצגת כחלק מן הסיפור. שתיקה זו אף היא דורשת הסבר.

תיאורים מן העת האחרונה של הרייך שלישי, מתוחכמים ככל שיהיו, אינם מציגים את השאלה הזאת מאחר שהם רואים באידיאולוגיית הגזע הנאצית את המקור הראשי לכל המניעים, האמונות והערכים שהוליכו אל השואה. לפי השקפה זו, המניעים הנאציים נבעו ממטרתם להקים חברה גזעית מבחינה ביולוגית. אין חולק על חשיבות האידיאולוגיה הגזענית להבנת הנאציזם, אבל הזהות האנטי-יהודית שיצרו הנאצים היתה מורכבת יותר. בשריפת התנ"ך הפנו הנאצים את זעמם נגד סמל דתי, לא גזעי. מגמות אחרות בחקר השואה אינן מועילות אף הן, שכן הן מסבירות את מניעי הגרמנים בתהליך מנהלי ממלכתי של השמדה, שהגיע לשיאו באושוויץ. המחזיקים בהשקפה זו חקרו לפרטי פרטיו את המנגנון הבירוקרטי של המדינה הגרמנית שאִפשר את השואה, למן הרכבות שהובילו את היהודים ועד להתנהלותם של מחנות העבודה והמוות. גישה חשובה נוספת מדגישה את הסלמתה ההדרגתית של הברוטליות במלחמת העולם השנייה, הסלמה שהביאה את החיילים הגרמנים לבצע רציחות המוניות. המחקר על נושאים אלה עוזר לנו ללא ספק לתפוש ולהבין יסודות מסויימים של השואה, אך אין בו כדי לסייע לנו לפענח את שריפת התנ"ך.

כשבוחנים את השואה כאירוע שנבע מאידיאולוגיה גזענית ומתהליך מנהלי ממלכתי בעיצומה של מלחמה אכזרית, קשה להסביר את ליל הבדולח ואת שריפת התנ"ך. היסטוריונים רואים ב-9 בנובמבר 1938 שבר דרמטי במדיניות הנאצית, פֶּרץ של אלימות מטורפת שלא בדיוק משתלב באידיאולוגיה הגזענית ובאפליה החוקית של השנים שקדמו למלחמה, או בהשמדה שהתבצעה באמצעות המנגנון הבירוקרטי בניהול המדינה בשנות המלחמה. הוא אינו משתלב מאחר שגזע ודת, שלעתים קרובות נתפשים כקטגוריות נפרדות, התמזגו זה בזה בליל הבדולח; מאחר שבשריפת התנ"ך הסגירו הגרמנים את עניינם האובססיבי בשורשים עתיקים ובסמכות מוסרית, שתפיסת הגזע בלבד אינה יכולה לפרשו; ומאחר ששריפתו הדרמטית של ספר הקדוש גם לנצרות אינה אומרת כמעט דבר על השמדת היהודים במחנות המוות. הנקודה אינה טמונה בכך שהסברים המתמקדים במוטיב הגזע והסברים אחרים על הרייך השלישי אינם מספקים, אלא בכך שההיסטוריה שהם פורשים על רדיפת היהודים והשמדתם נעשית לכידה יותר כשמסלקים ממנה את ליל הבדולח. שריפת התנ"ך אינה משתלבת בהסברים הללו. 

עולם שלם של משמעויות אובד כאשר השקפות אלה על אידיאולוגיה גזענית, על הברוטליזציה של המלחמה ועל תהליך של השמדה בניהול המדינה שולטות בדרך ההבנה שלנו את השואה, שכן התשובה לשאלה "מדוע הנאצים וגרמנים אחרים שרפו את התנ"ך?" מצריכה דמיון היסטורי  המכיל בחובו את התרבות, הרגישויות והזיכרונות ההיסטוריים של הגרמנים. כשאנו משנים את נקודת מבטנו ורואים בשריפת התנ"ך חלק מיצירתה של זהות גרמנית חדשה בידי הנאצים וגרמנים אחרים, כשאנו מכירים בכך שבמעשה זה נכרכה מערכת של רגשות שאין להתעלם ממנה או להפרידה מן השואה, אזי עולות אפשרויות חדשות המסייעות לנו להבין את השואה. שריפת התנ"ך נעשתה בכוונת מכוון: היא התרחשה בכל רחבי גרמניה, בפומבי ולעיני כול, והן אלה  שהשתתפו בה והן אלה שצפו בה ראו בה פריצת גדר, בין שהסכימו ובין שהתנגדו לה. המעשה הזה היה חלק מסיפור גדול יותר שגרמנים סיפרו לעצמם בתקופת הרייך השלישי על מי הם, מאין הגיעו, איך הגיעו ולאן פניהם מועדות. הסיפור הזה מיקם את הרייך השלישי בתוך היסטוריה גרמנית, אירופית ונוצרית בכך שהמציא לו הצדקה מוסרית ומשמעות היסטורית, והתווה את בריאתה של ציוויליזציה בעלת תחושת מוסר ואנושיות חדשות. דווקא מאחר שהנאצים בתפישתם העצמית ראו בנאציזם התחלה רדיקלית חדשה, הם הקדישו תשומת לב מיוחדת לעבר, לאותו יסוד חיים חמקמק וחיוני בחייהן של חברות. ככל שהנתק מן ההתנהגות והמוסר הקודמים היה קיצוני יותר – שעה שהנאצים פנו להקים אימפריה המבוססת על רדיפתן והשמדתן השיטתיות של קבוצות אנשים – התעצם הצורך בסיפור לאומי חדש שיספק הסבר מתקבל על הדעת למה שאירע. לפי סיפור זה, היהודים שיקפו עבר היסטורי – ליתר דיוק, מקורות היסטוריים – שאותו צריך היה להשמיד כדי שגרמניה החדשה תוכל לקום. על מנת לכונן ציוויליזציה נאצית, סדר אירופי חדש וצורה חדשה של נצרות, צריך היה לסלק את הציוויליזציה היהודית. מקורותיה ההיסטוריים של גרמניה תבעו טיהור שיגיע עד לַעֲבָר היהודי-נוצרי המשותף, עבוֹר דרך הטקסט הקנוני.

עלינו לעצור לרגע ולשקול את האפשרות שבאמצעות סיפור תולדותיהם שלהם, הנאצים וגרמנים אחרים נהגו בדומה למדי לנו. כולנו, יחידים וקיבוצים לאומיים, מספרים סיפורים על עצמנו כדי להעניק לחיינו מטרה ומשמעות. הסיפורים הללו הם סלע זהותנו, אף שלעתים קרובות אנחנו מגוללים את סיפורינו הלאומיים שלא על מנת להציג את העובדות הנכונות, אלא את אלה הלא נכונות, בניסיון להסביר את ההיסטוריה שלנו ולהצדיק את הכוחות המניעים אותנו לעשות את המעשים הטובים, ובעיקר הרעים, שאנו עושים (הוא הדין בסיפורים אישיים, כמובן). למשל הסיפור האמריקני על עיר זוהרת על גבעה, שהיא לפיד החירות וארץ האפשרויות, נרטיב שלעתים קרובות מתעלם מכיבוש ורצח הילידים, מן העבדות, מחוקי ג'ים קרואו נגד השחורים לאחר מלחמת האזרחים ומן האימפריאליזם, ואפילו משקר לגביהם. משום כך סיפורינו הלאומיים בוררים את העובדות, מדלגים מן העבר להווה, נוקטים אנכרוניזמים ואינם דבקים בסדר הזמנים. סיפור סיפורים הופך אותנו לאנושיים, אבל לא כל הסיפורים שלנו אנושיים. הסיפור הנאצי שאנו מתחקים אחריו הוא מן הסוג הזה.

שריפת התנ"ך עוררה רגשות והציתה דמיונות. היסטוריית השואה חייבת לכלול את היסטוריית הרגשות והדמיון של הגרמנים בתקופת הרייך השלישי מן הטעם היסודי שהרדיפה וההשמדה הושתתו על פנטזיה, שכן האמונות האנטי-יהודיות היו חסרות בסיס במציאות. ברדיפת היהודים ובהשמדתם ניהלו הגרמנים מלחמה נגד אויב דמיוני נטול צבא, מדינה או ממשלה, שלא טיפח רגשות תוקפניים כלפי גרמניה. המניעים הגלויים למלחמה הזאת לא היו מעשיים, שכן בין הגרמנים ליהודים לא היה סכסוך על טריטוריה, ארץ, משאבים, גבולות או שלטון פוליטי, כזה המאפיין על פי רוב טיהור אתני ורצח עם בעולם המודרני. במחשבתם של הנאצים זו היתה מלחמה על זהות. האנטישמיות הנאצית קורצה כל-כולה מפנטזיה: לא הניעה אותה כל שאיפה שהיא לספק תיאור אמיתי של המציאות. עם זאת, גרמנים רבים האמינו בה, ולפיכך היא היתה עבורם ממשית ואמיתית.

המפתח להבנת העולם הזה של פנטזיות אנטישמיות אינו טמון עוד בתיאור של מה שקרה – התהליך המנהלי של ההשמדה, האינדוקטרינציה הגזענית האידיאולוגית של המשטר והברוטליזציה של המלחמה – היות שכבר יש לנו תיאורים טובים דיים של המציאויות ההיסטוריות הללו. תחת זאת המפתח טמון בהסבר לְמה הנאצים חשבו שקורה, כיצד הם דמיינו את עולמם. איזו פנטזיה שהנאצים וגרמנים אחרים טיפחו בתקופת הרייך השלישי ואיזה סיפור שנלווה לה אִפשרו להצדיק, להעלות על הדעת ולדמיין את רדיפת היהודים ואת השמדתם?


השואה היתה אירוע רב-פנים ורב-סיבתי, שאי-אפשר לצמצמו לכלל הסבר אחד ויחיד. הפרשנות המוצגת בספר זה ניתנת בצד הסברים אחרים, השמים את הדגש בהיסטוריה מדינית, צבאית או אידיאולוגית. חקר השואה התרחב כל כך, עד כי עתה הוא בגדר מטרייה גדולה דיה שמתחתיה מצטופפות פרשנויות שונות הזורות אור על השואה מזוויות מגוונות. ואולם הסיפור המגוֹלָל בדפים אלה שונה בכמה נקודות מפתח מן הפרשנויות העכשוויות של השואה, וברצוני להרחיב מעט את הדיבור על כך.

אחד החידושים בחקר השואה בדור האחרון הוא החשיבות שהיא מייחסת לאידיאולוגיה הגזענית של המשטר ולהשקפת העולם המדעית-ביולוגית שלו, שסיווגה בני אדם בהתאם לגֶנים תלויי-גזע לכאורה, שעל פיה האָרים בפסגה והיהודים - בתחתית. אין חולק על חשיבות האידיאולוגיה הגזענית ברייך השלישי, אבל השקפה זו נעשתה כה שכיחה היום עד שהיא מטשטשת שורה של זהויות, אמונות וזיכרונות שבנו את גרמניה הנאצית. אין זה סביר שהגרמנים קיבלו והפנימו במהירות כזאת גוף של רעיונות גזעניים, שנכח אך לא משל בכיפה לפני 1933, על חשבון זהויות חשובות אחרות שנדחקו בהצלחה לשוליים. לא כך פועלות זהויות. בעניינים אנושיים, גם התמורות הקיצוניות ביותר מתוחזקות על-ידי זיכרונות, אמונות והרגלי חשיבה קודמים. הגרמנים לא סתם השליכו הצדה את האמונות הדתיות, הלאומיות והמקומיות שבהן החזיקו עד אז.

ההשקפה שלפיה מדע גזע מודרני הִנחה את אמונות הנאצים שיוותה לאנטישמיות הנאצית היבט רציונלי, אף כי היא היתה כל-כולה פנטזיה. למעשה, למדע הגזע הנאצי, כמו לכל מדע שהוא, היה יסוד מסתורי, צד פיוטי, שהנאצים עצמם היו מודעים לו. במבט מדוקדק אפשר לראות כי במושג הגזע שלהם היו שלל גוונים ובני גוונים, והוא חרג אל מעבר למדע ולביולוגיה. י' קלר והנס אנדרסן, שני אקדמאים מומחים גרמנים לשאלה היהודית, כתבו ב-1937 בספרם Der Jude als Verbrecher ('היהודי כפושע'): "ממש כמו חיידק הספירוכטה נַשָֹא העגבת, היהודים הם נשאי הפשיעה בצורותיה הפוליטית והאפוליטית [...]. היהודי הוא היפוכו האמיתי של בן אנוש, איבר מושחת של ערבוב תת-גזעי [...]. הוא התגלמות הרע המתריסה כנגד האל והטבע. בכל מקום שזיהום מתפשט בו, הוא גורם למוות. מי שנאבק ביהודי, נאבק בשטן".  הטקסט ההזוי פרי התעתועים הזה גולש ללא קושי ממדע מודרני למושג הגזע, לאלוהים ולשטן בשלבו מטפורות מדעיות, מוסריות ודתיות בפנטזיה על העבר, ההווה והעתיד.

כאשר מפַנים מקום לרעיונות אחרים אשר כוננו בצד מושג הגזע את הזהות הנאצית, מתגלים לכל עין רגשות דתיים, נוצריים. היחסים בין הנאציזם והנצרות כבר נידונו בהרחבה. הדגש על אידיאולוגיה גזענית מציב לא אחת את הגזע והדת כישויות אנטינומיות מאחר שהאנטישמיות הגזענית עמדה, עקרונית, בסתירה לדוקטרינה הדתית, שכן הנצרות דגלה בהמרת דתם של היהודים, ואילו הנאציזם, שהתבסס על הרעיון בדבר אי-השתנותן של תכונות ביולוגיות, דחה את האפשרות הזאת. הניגוד הזה נכון ברמת הדוקטרינה הפורמלית של הדוֹגמה הכנסייתית ושל דוֹגמת המשטר, אבל החיים האמיתיים מורכבים יותר (ולכן גם מעניינים יותר). גרמנים רבים מצאו דרכים למזג בהצלחה רגשות גזעניים ודתיים. אני סבור שיש קשר הדוק בין הנאציזם לנצרות, החורג מעבר למה שהמחקר העכשווי מציע: ברייך השלישי האפשרות להיות נאצי טוב (מסוג מסוים) הלכה יד ביד עם האפשרות להיות נוצרי טוב (מסוג מסוים), שכן רעיונות אנטישמיים גזעניים ונוצריים השלימו זה את זה במובנים רבים. הגרמנים לא היו מקבלים את רעיון הגזע, והוא לא יכול היה להניע אותם לבצע פשעים כאלה בזמן כה קצר בלא הלגיטימיות שהעניקו לו רגשות דתיים, נוצריים. אם גרמנים תמכו בנאציזם, הרי זה משום שהוא אִפשר להם להישאר נוצרים מסוג מסוים בעודם הופכים לגרמנים מסוג חדש, נאצים.

"רגשות" ו"רגישויות" הן מילות מפתח בַּספר המסייעות לנו לעמוד על הדמיון הנאצי, מאחר שהן מעודנות דיין ללכוד ניואנסים. בדיון על היחסים בין גזע לדת, לדוגמה, הן מבטאות הרגלי מחשבה על הנצרות החורגים מעבר לשאלות אם מישהו מבקר בכנסייה מדי יום ראשון או מה היתה עמדתן הרשמית של הכנסיות בתקופת הרייך השלישי (אם כי גם זה חלק מסיפורנו). המילים האלו מתארות תרבות נוצרית בחברה הגרמנית, תרבות שזיהתה את הלאומיות הגרמנית עם הנצרות והעניקה לגיטימציה, שנבעה ממסורת אנטישמית, לדעות הקדומות של הנאצים על היהודים.

קושי יסודי בפירוש השואה היה ועודו כיצד להסביר את הפער המרתיע בין רדיפת היהודים בתקופה שקדמה למלחמה לבין השמדתם הבלתי-נתפסת כמעט בזמן המלחמה. אם אנחנו מחפשים את אושוויץ בתרבות הנאצית שקדמה למלחמה, אנחנו מניחים שכבר אפשר היה לדמיין את אושוויץ בבירור, ולא זה המקרה. אם אנחנו מדגישים את האידיאולוגיה הגזענית, אנחנו מניחים קשר סיבתי שמסביר מעט מאוד, מאחר שעדיין לא ברור כיצד התבצעה הקפיצה משנאה להשמדה. גישות מסוימות לנאציזם פשוט מתחמקות מן הבעיה הזאת באמצעות התמקדות בתהליך המנהלי הממלכתי של רדיפה והשמדה כאילו יש בכך להסביר את משמעות האירוע, כאילו התהליך הוא שעלול להרוג, ולא בני האדם שאוהבים, שונאים ורוצחים.

ויכוחים בדבר מניעי המרצחים נוטים אף הם להתחמק מהקושי להסביר כיצד הפכה הרדיפה של שנות ה-30 לרצח עם במלחמה. יש חוקרים הרואים בשואה תולדה של אובססיה אנטי-יהודית גרמנית בת מאות שנים, שהיתה מושרשת וייחודית מבחינה היסטורית; לפיכך הם מניחים כי רצח העם היה חקוק בהיסטוריה הגרמנית מאות שנים לפני אושוויץ.  באותה מידה, מן הנמנע להבהיר את הבעיה באמצעות התמקדות בתהליכים חברתיים-פסיכולוגיים ובדינמיקה הקבוצתית של החיילים במלחמת העולם השנייה. לפי השקפה זו, נסיבות המלחמה הן שהפכו את הגרמנים לרוצחים, לאין ערוך יותר מאשר חוויית חייהם בשנות השלטון הנאצי בשנים 1939-1933 או האנטישמיות האטוויסטית לכאורה שלהם שבאה לעולם מאות שנים קודם לכן. בגורמי המפתח, לפי גישה זו, נכללו הברוטליזציה של תקופת המלחמה, לחץ חברתי, רוּטינת ההרג, קרייריזם, ציות לפקודות וכבוד לסמכות. אבל התמקדות רק בתנאים הקיצוניים של מלחמה אכזרית מנתקת את מְבצעי הפשע מן התרבות הגרמנית שחוללה את התנאים הללו. אם מבצעי הפשע הם תוצר של תנאי לוחמה קיצוניים, אזי מעט מאוד מחבר אותם לתרבות הנאצית של השנים שקדמו למלחמה. 

הגישה שלי שונה. בספר זה אני מתחקה אחר האופן שבו דמיינו הגרמנים עולם ללא יהודים. זוהי המטפורה המובילה המניעה את סיפורנו. נקודת המוצא שלנו היא כוונות הנאצים ומדיניות המדינה הגרמנית החל מ-30 בינואר 1933: בניית גרמניה – ובהמשך בניית עולם - ללא יהודים. נקודת מבט זו מאפשרת להציג את החתירה לגרמניה ללא יהודים ברייך השלישי מתוך הכרה בקווי מדיניות שונים (כגון הגירה או הפרדה), במגוון הדעות והרגשות שנכרכו בפרויקט, במורכבותו, בהסתברותו ובאי-ודאותו. היו שתמכו ברעיון והיו שהתנגדו לו, אחרים היו אדישים לו, אבל זו היתה ונותרה מטרתו של הרייך השלישי מלכתחילה, שלם הגדול מסכום דעותיהם של הגרמנים על היהודים. במעקב שלנו אחר סיפורה של גרמניה ללא יהודים בשנות ה-30 איננו נדרשים לדעת את סופו של הסיפור (ההשמדה החלה ב-1941); למעשה, עלינו לעקוב אחר הסיפור כמו הגרמנים מ-1933 ואילך, אשר לא ידעו לאן עתיד להוליך אותם דמיונם. הנקודה המוצקה היחידה שלנו היא 30 בינואר 1933: השבר המוסרי, ההיסטורי, של תקופת הבתר-נאורות לא היה תוצאה של תכנון השמדה עתידית, אלא פרי החשיבה שעולם גרמני ללא יהודים עשוי להתממש באורח כלשהו.

העמדת גרמניה ללא יהודים, כפי שזו הצטיירה בדמיון במרכז הבנת השואה, משמעה התקת המוקד מהסיפור המסתיים באושוויץ ליצירתה ההדרגתית של תרבות, שבה גרמניה ללא יהודים – ובהמשך עולם ללא יהודים - התקבלו על הדעת בעיני הגרמנים. אף שצורם לדבר על השואה כ"מתקבלת על הדעת", זהו הביטוי הנכון וזו דרך החקירה הנכונה אם ברצוננו לגלות כיצד הבינו גרמנים את עולמם ברייך השלישי, דוחה מבחינה מוסרית ככל שהיה. הביטוי "מתקבל על הדעת" גם אין משמעו שהכול הסכימו לכך. משמעו שהגרמנים היו מסוגלים לדמיין גרמניה ללא יהודים, להפנים ולהפוך אותה לחלק מחזונם על ההווה והעתיד, בין שהסכימו לזה, התנגדו או היו אדישים לכך. זאת משום שלאמיתו של דבר לא אושוויץ עומד במרכז המחקר ההיסטורי על האנטישמיות הנאצית, אלא יצירת עולם גרמני ללא יהודים. הצטיירותו של עולם כזה בדמיון לא היתה פועל יוצא של המלחמה; אושוויץ היה. תהליך מימוש הרעיון של גרמניה ללא יהודים החל עוד לפני המלחמה, ב-1933: עולם זה היה נוצר עם או בלי אושוויץ. איך הוא קנה שביתה בדמיונם של הגרמנים?

הצטיירותה בדמיון של גרמניה ללא יהודים מחברת פעולות ורעיונות אנטישמיים מן התקופות שקדמו למלחמה ואחרי פריצתה, שכן היא מתארת את האנטישמיות הנאצית כתופעה בהתהוות, שנתעצבה בהדרגה בשנים 1945-1933. אני קורא תיגר אפוא על ההשקפה השלטת בתפישה העממית והמלומדת של השואה, הגורסת שהרצח ההמוני של יהודים בזמן המלחמה היה בלתי צפוי, שהקורבנות והמרצחים כאחד התקשו להאמין למתרחש, ושאי-אפשר היה להעלותו בדמיון ולייצגו. פרימו לוי ביטא את הרעיון הזה באחת האמירות העמוקות ביותר של המאה העשרים: "היום [...], כשאני יושב ליד השולחן וכותב את השורות הללו, אינני בטוח עוד שהדברים המסופרים כאן אמנם התרחשו באמת".  אי-אפשר להתכחש לרגש הזה. יחד עם זאת, היסטוריונים יודעים כי כל מה שקרה היה באורח כלשהו, איכשהו, מדומיין, לא פשוטו כמשמעו, לא בדיוק, אבל הוא עוּגן בדימויים ובמילים שהפכו אותו לאפשרי. אף אירוע היסטורי אינו מופיע יש מאין, אף אירוע היסטורי אינו יחיד במינו, מאחר שזה מצביע על היעדר זיקות להקשר, לעבר ולהווה. ב-9 בנובמבר 1938 איש לא יכול היה כמובן לדמיין את תא הגזים באושוויץ, אפילו לא היטלר עצמו. אבל באותו יום אפשר היה לדמיין עולם גרמני שבו היהודים והיהדות כָּלים באש ובאלימות. מטרתנו היא למצוא דפוסי משמעות וכוונה בעולם של פנטזיות שהפך את ההשמדה לאפשרית, דווקא משום שהיה אפשר באורח כלשהו לדמיינו ולייצגו.


תגובה