• כותרת משנה: על טבעה ותכליתה של דרמה
  • שם הספר במקור: Three Uses of the Knife
  • שם הסופר/ת במקור: David Mamet
  • פורמט: 22X14.2
  • כריכה: קשה
  • מספר עמודים: 75
  • שנת הוצאה: 2016
  • דאנאקוד: 500-160
  • מחיר מומלץ: ₪69

שלושה שימושים לסכין

דיוויד מאמט


דיוויד מאמט, מהמחזאים הגדולים בני זמננו, מאמין שהנטייה לדרמה טבועה בנו - אנחנו עושים דרמה מכל דבר, החל במזג האוויר וכלה בבחירות הקרובות. הדחף הדרמטי הזה הוא אמצעי להכניס היגיון בעולם סתמי, ולהגן על עצמנו מפני חוסר המשמעות בחיים. בשלושה שימושים לסכין הוא מלמד איך להבדיל בין כתיבת דרמה טובה לחלופות הכוזבות שלה. הוא מזכיר לנו, ככותבים, מה תפקידנו האמיתי ועומד על כך שכתיבה משובחת אינה נעשית קלה עם הזמן. הוא מבין כמה קשה להתקדם ממערכה אחת לאחרת, כמה קשה לפצח את המסתורין של דיאלוג טוב, את פעולותיה של דמות, ומבקע עבורנו את הקשיים האלה בכלים פילוסופיים ופרקטיים כאחד. שלושה שימושים לסכין היא מסה מחשמלת על אמנות כתיבת המחזות כמו גם עבודה מקורית מרשימה על מוסר תרבותי. "זה טבענו כחֶברה, כבני אנוש... לאהוב לשקר, לשקר לאחרים, לשקר לעצמנו... ובַדרמה יצרנו את ההזדמנות להתמודד עם השקרים שלנו. כי נושא הדרמה הוא השקר. ובְסוף הדרמה האמת – שהתעלמנו ממנה והכחשנו אותה. וכך אנחנו יודעים שהדרמה הסתיימה." - מתוך הספר

דיוויד מאמט נולד בשיקגו בשנת 1947. הוא למד בוורמונט במכללת גודאר ובניו יורק ב- Neighborhood Playhouse School of Theatre. לימד בגודאר ובבית הספר לדרמה של אוניברסיטת יל, באוניברסיטת ניו יורק, והוא מרצה וחבר מייסד ב'קבוצת התיאטרון של אטלנטיק' (ATC). מחברם של מחזות נושאי שבחים כמו 'קריפטוגרם', 'אוליאנה', 'זרז את המחרשה', 'גלנגרי גלן רוס', 'אמריקן באפלו' ו'סטיות מיניות בשיקאגו'. כתב גם תסריטים לסרטים כמו 'שם המשחק' ו'פסק-דין' (שזכה באוסקר) כמו גם 'העוקץ הספרדי', 'כבודו של וינסלו' ו'לכשכש בכלב'. מחזותיו זיכו אותו בפרס הפוליצר ובפרס אובי. עוד מאת דיוויד מאמט מחזות נישואין נוסח בוסטון, השכונה הישנה, קריפטוגרם, אוליאנה, זרז את המחרשה, בובי גולד בגיהינום, סטיות מיניות בשיקגו, אמריקן באפלו, היערות, The Shawl and Prairie du Chien, Reunion, Dark Pony, The Sanctity of Marriage, The Poet and the Rent, Lakeboat, Goldberg Street, The frog Prince, The Water Engine and Mr. Happiness, Edmond, A Life in the Theater, The Duck Variations סיפורת הכפר. הדת הישנה. פסח. עיון אמת או שקר. הבקתה. על בימוי. יש פסיכים. עיירת נדמה-לי. לכתוב במסעדות. במבי נגד גודזילה. תסריטים אוליאנה, גלנגרי גלן רוס, אנחנו לא מלאכים, דברים משתנים (עם של סילברסטיין), הופה, הבלתי משוחדים, הדוור מצלצל פעמיים, פסק דין, שם המשחק, מחלק רצח, לכשכש בכלב, חניבעל, העוקץ הספרדי, כבודו של וינסלו.

הטבע האנושי נוטה לדרמות. לפחות פעם ביום אנחנו בוחנים מחדש את מזג האוויר - תופעה סתמית במהותה - כביטוי להתרשמותנו העדכנית לגבי היקום: "נהדר. יורד גשם. בדיוק כשאני עצוב. ממש כמו בחיים."
או שאנחנו אומרים: "אני לא זוכר  מתי היה כל כך קר," כדי שנרגיש מחוברים לבני דורנו. או שאנחנו אומרים: "בצעירותנו החורפים היו ארוכים יותר," כדי להתענג על אחד מיתרונות הגיל.
מזג האוויר הוא עניין סתמי, ואנחנו גם מפרשים אותו וגם משתמשים בו כאילו היה עניין דרמטי, עלילתי, כדי להבין מה זה אומר לגבי  הגיבור, כלומר לגבינו.  
אנחנו עושים דרמה ממזג האוויר, מהתנועה בכבישים ומתופעות סתמיות אחרות בעזרת הגזמה, סמיכות אירונית, היפוך, השלכות, כל הכלים המשמשים מחזאים כדי ליצור, ופסיכואנליטיקנים כדי לפרש אירוע בעל משמעות רגשית.
אנחנו הופכים התרחשות לדרמטית על ידי שינוי סדר האירועים, הארכת מִשכם, דחיסתם, כדי להבין מה המשמעות האישית שלהם לגבינו – לגבינו, כאילו היינו הדמות הראשית בדרמה הפרטית שאנו מזהים אותה כחיינו.
אם נאמר: "חיכיתי היום בתחנת האוטובוס," זה מן הסתם לא יישמע דרמטי. אם נאמר: "חיכיתי היום בתחנת האוטובוס הרבה זמן," זה עשוי להישמע קצת יותר דרמטי. אם נאמר: "האוטובוס הגיע מהר היום," זה לא יישמע דרמטי (ואכן אין סיבה אמיתית לומר את זה). אבל אם נאמר למשל: "אתם יודעים באיזו מהירות האוטובוס הגיע היום?" - הרי פתאום התייחסנו לאירועים מהחיים בכלים דרמטיים.
"חיכיתי היום לאוטובוס חצי שעה" זו אמירה דרמטית. משמעותה: "המתנתי פרק זמן ארוך דיו להבטיח שתבינו שזה היה 'ארוך מדי'."
(וזו הבחנה דקה, מכיוון שהמספֵּר צריך לקבוע משך זמן שאינו קצר מכדי להבטיח שהושגה הבנה, ואינו ארוך מכדי שזה יישמע אמין – מצב שבו הסיפור כבר אינו  דרמה אלא פארסה. כך שהמחזאי הטרי בוחר באופן לא מודע, ובמדויק, שכן זה טבענו, את היקף הזמן המאפשר לשומע להשעות את הספק שלו – לקבל את זה שהַמְתנה של חצי שעה איננה מחוץ לתחום הסביר, אך  עדיין בטווח הפרמטרים של הלא-רגיל. המאזין מסכים אז להכרזה בשל ההנאה שהיא מספקת, ומחזה קטן אך מובהק הוצג וזכה להערכה.)
"זוהי הפעם השלישית בלבד בהיסטוריית הליגה המקצוענית בפוטבול שבה שחקן טירון,  שישב קודם על הספסל עם פציעה רצינית לכאורה, פורץ להקפה ורץ יותר ממאה מטר במשחק מחוץ לעונה."
הסטטיסטיקה של הליגה המקצוענית, כמו ההמתנה לאוטובוס, לוקחת את השגרתי ומעצבת אותו באופן שמעניק הנאה דרמטית. הקריאה הנפלטת "איזו הקפה!" מקבלת תוקף סטטיסטי, וכעת אפשר להתענג עליה יותר זמן / יותר טוב / אחרת. הריצה הזאת מקצה את המשקל הדרמטי לראייה הניצחת.
קחו את הביטויים השימושיים "אתה תמיד" ו"אתה אף פעם לא". בביטויים אלה אנחנו הופכים חומר גלם לדרמה. אנחנו מנצלים את האמירה ונותנים לה תבנית דרמטית לתועלת אישית מסוימת. אולי נשיג יתרון על בן הזוג שלנו, כמו במקרים של "אתה תמיד" ו"אתה אף פעם לא". אולי נפתח את ארוחת הערב בנושא נחמד לשיחה: "חיכיתי היום חצי שעה לאוטובוס."
במהלכים הקטנים האלה אנחנו הופכים את הרגיל והשגרתי למיוחד ולמהותי, כלומר לחלק מעולם שהניסוח המסוים שלנו אותו מעיד על הבנה. זו דרמטורגיה טובה.
דרמטורגיה  רעה ניתן למצוא בפטפטת של פוליטיקאים שדבריהם נעים בין לא הרבה לשום דבר. הם משמיצים את התהליך ומדברים באופן סובייקטיבי ומעורפל משהו: הם מדברים על העתיד. הם מדברים על מחר, הם מדברים על הדרך האמריקאית, המשימה שלנו, תהליך, שינוי. 
אלה מונחים משלהבים במידה זו או אחרת ( פירושם "התקוממו", או "קומו והסתערו בעוז"), והם  ממלאי מקום של הדרמה. הם נושאי תפקיד בהתפתחות הדרמטית, והם מתפקדים כמו סצנות סקס או מרדפי מכוניות בסרטי זבל – הם לא קשורים לבעיה אמיתית ומשובצים כנוסחה תבניתית בסיפור מרוּקן מתוכן. 
(אנחנו עשויים להניח באותה מידה, שכיוון שדמוקרטים ורפובליקנים מגיבים זה לעמדתו של זה בקריאה "שערורייה", הם מחזיקים בעמדות זהות בבסיסן.)
אפשר לראות את היצר הדרמטי שטבוע בהכרזות העיתונים בדבר הכנסות של סרט. היצר הדרמטי - הדחף שלנו להַבְנות סיבה ותוצאה כדי להעשיר את מאגר הידע המעשי שלנו על העולם – נפקד בסרט עצמו, אבל מופיע בספונטניות כשאנחנו מכריזים על דרמה שהתרחשה באופן טבעי  בין סרטים. בדיוק כמו שאחרי שהשתעממנו מזאוס, יצרנו בספונטניות את הפנתאון.
יש  האומרים שהאדמה מתחממת. לא, אומרים האחרים, היא לא, והחושים שלכם מוטעים. וכך מופיע אפקט צינון הרוח. כיוון שאיננו יכולים להתכחש לחרדה שלנו בדבר שינויי מזג האוויר, אנחנו הופכים אותם לדרמה, משנים את טיבם - שהוא לכאורה הכי לא-אישי – את המדידות המדעיות, הטמפרטורה, בדיוק כמו שאנחנו הופכים לדרמה את ההמתנה שלנו בתחנת האוטובוס. 
יש לי צורך להשמיץ, אז אני אומר, "והאוטובוס הדפוק איחר בחצי שעה שלמה!" יש לי צורך להימנע מחרדה, אז אני אומר, "הטמפרטורות יהיו גבוהות מהרגיל – אבל  עם אפקט צינון הרוח..."
(שימו לב בבקשה שזהו כלי דרמטי די אלגנטי, כיוון שהרוח לא נושבת באותה המהירות כל הזמן, ומִזגה משתנה בהתאם לתנועה של מישהו לתוך מסלולה והחוצה ממנו. ה"אפקט" מאפשר למספֵּר להשעות את הספק של המאזין בשל התענוג שהוא מעניק.)
כשתכני הסרט או החלטות המחוקק לא מספקים (כלומר לא משקיטים את חרדתנו, לא מציעים לנו תקווה), אנחנו משכללים את הפעולה הצחיחה שלהם לכדי סיפור-על  - בדיוק כמו שמיתוס הבריאה הוחלף במקדש לאלים, קרבות עקובים מדם מחליפים הוויה קדמונית / אנומיה  של הלא-כלום. (אם נצפה בדרמה טלוויזיונית כלשהי מספיק זמן, הבית הלבן של ימי קלינטון,  או  בלוז לכחולי המדים, או  אי. אר, נראה את המניע הדרמטי הראשוני מפנה מקום להתכתשויות פנימיות. לאחר זמן החדש כבר אינו חדש עוד, ואנחנו דורשים דרמה. כך אנחנו תופסים את העולם.)
מנגנון ההישרדות שלנו מצווה על העולם להתנהל לפי סיבה-תוצאה-מסקנה. 
פרויד הגדיר מוזיקה כסטייה רב-שלבית. אנחנו נהנים ממוזיקה כיוון שהיא מציגה תֶמה, התמה משכללת את עצמה ואז נפתרת, ואנחנו מרוצים כאילו חווינו התגלות פילוסופית - על אף שהפתרון ריק מתוכן מילולי. כמו פוליטיקה, כמו רוב הבידור הפופולרי.
ילדים מקפצים בסוף היום כדי לסחוט את שארית האנרגיה של אותו היום. המקבילה הבוגרת, כשהשמש שוקעת, היא לייצר דרמה או להיות עדים לה – ובעצם, לארגן את היקום בתבנית מובנת. רכילות / סרט / משחק השקיעה שלנו הנם התרגול היומי האחרון של מנגנון ההישרדות שלנו. בתוך כך אנחנו מנסים לפרוק שאריות אנרגיה של תפיסה מוחשית כדי שנירדם. תהיה לנו דרמה בנקודה הזאת, ואם היא לא תמשמש לבוא, נטליא אותה מכלום.

תגובה