• כותרת משנה: טרגדיה קריוקה בשלוש מערכות
  • שם הספר במקור: O beijo no asfalto
  • שם הסופר/ת במקור: Nelson Rodrigues
  • תרגמה מפורטוגזית והוסיפה אחרית דבר: טל גולדפיין
  • עיצוב ועימוד: נדב שלו
  • פורמט: 13.8X21
  • כריכה: רכה
  • מספר עמודים: 147
  • שנת הוצאה: 2015
  • דאנאקוד: 500-152
  • מחיר מומלץ: ₪54

הנשיקה על האספלט

נלסון רודריגס


"התיאטרון לא צריך להיות בונבון ממולא ליקר. התיאטרון צריך להשפיל, להעליב, להתקיף את הצופה..." נלסון רודריגס 1980-1912, גדול היוצרים הברזילאים ומייסד התיאטרון המודרניסטי של ברזיל. בחייו הגדושים במחלוקות כתב על גדולות וזוטות החיים באופן מסעיר וחתרני. שנים רבות הוכפש כ"מלאך רֶשע", דמות חריגה בעלת דמיון פרוורטי שיש להוקיעה מהחברה הברזילאית. רודריגס נרדף על ידי הימין, השמאל, הצנזורה, הקתולים, המבקרים ולעיתים קרובות גם על ידי הקהל, אך אי אפשר היה להתעלם מייחודו ומגאונותו. הנשיקה על האספלט – נשיקה תמימה, מחווה טהורה של חסד ושל אנושיות, מחוללת שרשרת של קונפליקטים והופכת לציד מכשפות. הנשיקה על האספלט מחדדת בווירטואוזיות את ערכן של העמדה העצמאית ושל המחשבה החופשית בתוך הָעֵדֶר ובועטת ב"תמימות הדעים האווילית". במחזה חושף רודריגס, בלי שמץ של סנטימנטליות, את צביעות התקשורת, את מראית העין והמוסרנות של החברה הבורגנית וגם את עומק בדידותו של האדם. טל גולדפיין תרגמה מפורטוגזית והוסיפה אחרית דבר.

נלסון רודריגס 1980-1912, גדול היוצרים הברזילאים ומייסד התיאטרון המודרניסטי של ברזיל. מחזותיו צלחו יותר מחצי מאה של תהפוכות אידיאולוגיות ואמנותיות, שרדו תפיסות תיאטרליות שונות וזכו להצלחה לאורך השנים, בין שקיבלו טיפול בימתי זהיר ומסורתי או שזכו לבימוי אוונגרדי. בחייו vגדושים במחלוקות כתב על גדולות וזוטות החיים באופן מסעיר וחתרני. שנים רבות הוכפש כ"מלאך רֶשע", דמות חריגה בעלת דמיון פרוורטי שיש להוקיעה מהחברה הברזילאית. רודריגס נרדף על ידי הימין, השמאל, הצנזורה, הקתולים, המבקרים ולעיתים קרובות גם על ידי הקהל, אך אי אפשר היה להתעלם מייחודו ומגאונותו. ב-2012 חגגו בברזיל בהוד והדר את 100 שנות ה"מלאך הפורנוגרפי" עם הפקות מגוונות של כל שבעה עשר מחזותיו, תערוכות, קטלוגים , הרצאות והוצאה לאור מחודשת של כתביו השונים.

          דרך חור המנעול
אחרית דבר
 מאת טל גולדפיין

"אני ילד שרואה את האהבה דרך חור המנעול. לא הייתי מעולם משהו אחר. נולדתי ילד, ואמות ילד. חור המנעול הוא למעשה נקודת המבט שלי כיוצר. אהיה (ומעולם הייתי) מלאך פורנוגרפי."
 נלסון רודריגס

"נביא הוא אדם שרואה את המובן מאליו," אמר לא פעם נלסון רודריגס. בחייו המלאים באסונות וגדושים במחלוקות כתב רודריגס על גדולות וזוטות החיים באופן מסעיר וחתרני. נביא שראה דרך חור המנעול. שנים רבות הוכפש כ"מלאך רֶשע", דמות חריגה בעלת דמיון פרוורטי שיש להוקיעה מהחברה הברזילאית. בשנותיו האחרונות אף הוכתר כ"ריאקציונר". רודריגס נרדף על ידי הימין, השמאל, הצנזורה, הקתולים, המבקרים ולעיתים קרובות גם על ידי הקהל, אך אי אפשר היה להתעלם מייחודו ומגאונותו. "אני לא מוכן לקבל צנזורה גם אם זה מישו" הינו עוד משפט רודריגסיאני, מאותם משפטים ומטבעות לשון שלו שהשתרשו בלקסיקון היומיומי של הפורטוגזית הברזילאית. 
לאחר מותו ב-1980, הפך רודריגס למחזאי הבולט והמבוים ביותר בסצנה התיאטרלית של ברזיל. הוא נכנס לקנון הלאומי, נמוגו ההסתייגויות לגבי מחזותיו המצליפים, והתנדפו הביקורות שראו ביצירותיו שערורייה סנסציונית, ארוטית, לא מוסרית ומבעיתה. נלסון רודריגס נחשב היום לגדול היוצרים הברזילאיים ומייסד התיאטרון המודרניסטי בברזיל. ב-2012 חגגו בברזיל בהוד והדר את 100 שנות ה"מלאך הפורנוגרפי" עם הפקות מגוונות של כל שבעה עשר מחזותיו, תערוכות, קטלוגים, הרצאות והוצאה לאור מחודשת של כתביו השונים. ללא ספק המחזות של רודריגס עומדים במבחן הזמן כפי ששום יצירה דרמטית אחרת מאת מחזאי ברזילאי לא הצליחה לפני כן. מחזותיו צלחו יותר מחצי מאה של תהפוכות אידיאולוגיות ואמנותיות, שרדו תפיסות תיאטרליות שונות ופרחו לאורך השנים בין אם קיבלו טיפול בימתי זהיר ומסורתי או זכו לבימוי אוונגרדי. פאולו פרנסיס, עיתונאי ומבקר תרבות ברזילאי בולט, כתב על רודריגס: "נלסון מבין בלא-מודע הארוטי והבלתי נשלט יותר מארתור שניצלר, הוא יודע לתת ביטוי דרמטי למונומניה באותו עומק של סטרינדברג ולברוא עולם אישי וייחודי לא פחות מודקינד. אילו כתב בשפה נפוצה יותר מפורטוגזית אזי היה מת כאיש עשיר ומפורסם ומן הסתם היה נכנס לרפטואר של חברות התיאטרון הגדולות." את מקומו של רודריגס באפותיאוזה הברזילאית אפשר להבין, כפי שציינו מבקרים רבים לאחר מותו, אך ורק אם יוצקים לדמות אגדית אחת את המשולש יוג'ין אוניל, טנסי וילאמס וארתור מילר. 
נלסון רודריגס נולד ב-1912 בעיר רֶסִיפֶה, בירתה של מדינת פרנמבוקו, הנמצאת בחוף הצפון-מזרחי של ברזיל. מסוף המאה ה-16 כבר ניתן למצוא עדויות של שם המשפחה רודריגס בפרנמבוקו: אנוסים או יהודים שלא התנצרו ובאו לחפש חיים טובים יותר בעולם החדש. נלסון הוא צאצא למשפחת רודריגס זו, משפחה עם זיקה אורבנית חזקה, שמנתה אינטלקטואלים ואנשי תרבות רבים ופעילים מאוד ברסיפה של המאה ה-20. נלסון היה הילד החמישי מתוך שנים עשר הילדים שנולדו למריה פאלקאו ולמריו רודריגס. אביו, מריו, היה עיתונאי משפיע ושנוי במחלוקת.  בשנת 1916 הוא החליט לעקור לריו דה ז'ניירו עם אשתו וילדיו בעקבות סכסוכים ועימותים פוליטיים, סכסוכים שהסתיימו ברצח אחיו הבכור של נלסון ובמות אביו מריו מיגון. טרגדיות אלו ליוו את רודריגס כל חייו. בריו ייסד מריו את העיתון A Manhã שם החל נלסון, כבר בגיל שלוש עשרה, את הקריירה העיתונאית הארוכה והמוצלחת שלו ככתב פלילי. בגיל שש עשרה הוא כתב טור שבועי בעיתון על טרגדיות יומיומיות ופרשיות פליליות שהתרחשו באותה ריו דה ז'ניירו של שנות ה-20 שבה גדל: בגידות שהסתיימו ברצח, מגיפות, לוויות, התאבדויות, כל אותן התרחשויות שימצאו את דרכן שנים מאוחר יותר לתוך מחזותיו. 
רודריגס התגורר בריו רוב חייו, שם יצר אוסף מרשים של כתבים המכיל תיאטרון, רשימות על כדורגל, סיפורים, כתבות וביקורות לעיתונות, נובלות וזכרונות. אף על פי שהיום רודריגס מוכר בעיקר בזכות מחזותיו פורצי הדרך, היצירה העיתונאית הענפה שלו היתה ונותרה פופולרית מאוד. ברשימות שלו על כדורגל הוא האיר ופירש את הזהות הברזילאית. וגם אם לא תמיד ראה את הכדור על המגרש (הוא היה קצר ראייה), הוא ראה את האומה על המגרש וזיהה במשחקי הכדורגל את התסמונות והפנטזיות של אומה שלמה: הכדורגל כמטפורה של החברה הברזילאית. כך הוא טבע ברשימת כדורגל, ערב משחקי הנבחרת הברזילאית במונדיאל ב-1958, את המונח "תסביך הכלב המעורב" של הברזילאי כדי להגדיר את עמת הנחיתות שמנציח הברזילאי בעצמו מול העולם, ולא רק בכדורגל: הבעיה של הנבחרת לא קשורה לכדורגל, לא לטכניקה, ולא לטקטיקה. הבעיה של הברזילאי היא חוסר האמון בעצמו... להיות או לא להיות כלב מעורב, זו השאלה."
החל משנת 1950 ולאורך עשור שלם, חיכו מדי יום קוראי העיתון A Última Hora  בשקיקה לסיפור הניאוף היומי שהופיע בטור חדש של רודריגס בשם "החיים כפי שהם...". הטור זכה להצלחה מסחררת: נכתב בתמציתיות ובחדות, היה נגיש, סנסציוני, פנה לקהל בגובה העיניים אך גם היה חומצתי ומטלטל. סיפורי "החיים כפי שהם..." הכילו מצבים חתרניים - לרוב אהבה אסורה כזו או אחרת - געשו ברגשות קיצוניים והסתיימו בסוף מפתיע ואקסטרווגנטי. לראשונה יכלו הקוראים לקרוא טור בעיתון על תשוקות ללא רסן, ניאוף, קונפליקטים מוסריים וסקס. 
מכל הדימויים והתיאורים שניתנו לרודריגס ולהשקפת עולמו, הדימוי שהוא עצמו אהב ואימץ היה זה שהעניקה לו קלריס ליספקטור, הסופרת הברזילאית הידועה: "רודריגס הוא כמו ילד שמציץ על העולם דרך חור המנעול ונדהם". רודריגס הוא זה שבחייו ובמותו לא הפסיק להדהים את קוראיו וקהל מחזותיו עם סיפורי הבגידה, הקנאה, האהבה, הצביעות, גילוי העריות, המוות והרבה מאוד תשוקה ואובססיות. הוא טען שתחושת הייחוד הפנימית של האדם מבוססת בעיקר על סך כל האובססיות שלו, ושאדם זקוק לתשוקה אפילו כדי ללקק ארטיק. אל מול הביקורת על המורבידיות שמככבת ביצירותיו השיב רודריגס שאין זיוף גדול יותר מאשר השמחה: "לצחוק בעולם האומלל שלנו זה כמו להצית סיגריה בהלוויה עם אש הנרות לכבוד הנפטר."  
קהל הצופים והקוראים בני זמנו נרעשו מהברוטליות שבה טיפל רודריגס במחזותיו בנושאי טאבו בחברה הברזילאית, מהחריפות שבה צלל אל תוך הלא-מודע של התשוקות הטוטאליות, וחשף את השקר, הדעות הקדומות והצביעות במוסכמות החברתיות והמוסריות. הפער בין המבנה העמוק של התשוקות והדחפים היצריים והלא-מודעים של הדמויות מצד אחד, והחיים הקטנים והבורגניים של הצופים מצד שני, לא איפשר לקהל להישאר אדיש. הקהל הגיב באי נוחות, רתיעה, זעזוע. על אותה אי-נוחות אמר רודריגס: "מורבידיות? סנסציונליזם? לא. תנו לי להסביר: הבדיה חייבת להיות ברוטלית כדי שתוכל לזכך. הדמויות נבזיות כדי שאנחנו לא נצטרך להיות נבזיים. הדמות נושאת ומגלמת את האומללות שלנו... ב"החטא ועונשו" רסקולניקוב רוצח אישה זקנה, ובאותו רגע ממש השנאה החברתית שמקננת בכולנו נחלשת ונרגעת. הוא רצח למען כולנו. בתיאטרון, משום שהוא ויזואלי, ישיר ואפקט הזיכוך שלו חזק הרבה יותר, תופעת ההעברה מורגשת שבעתיים. כדי להציל את הקהל, צריך למלא את הבמה ברוצחים, בסוטים, בנואפים, בקיצור, בהמון מפלצות. אלו המפלצות שלנו וכתוצאה מכך אנחנו משתחררים מהן..."
בשנת 1960, בתקופה פורייה במיוחד כתב רודריגס את הנשיקה על האספלט. ההצגה שברה שיא מכירות כבר בשבועות הראשונים, זכתה להדים רבים וליבתה את היצרים. הקהל היה מהופנט - גם אם היו שעזבו במחאה את האולם - בסצנה בה סלמיניה מונה את תכיפות יחסי המין שהיא ובעלה, שמואשם בהומוסקסואליות, מקיימים כהוכחה לגבריותו.
"אני לא מתחרט, אני לא מתחרט" צועק אראנדיר לקראת סוף המחזה. במרכז הטרגדיה גבר נדרס על ידי אוטובוס, שוכב גוסס על האספלט במרכז ריו דה ז'ניירו, ורגע לפני שהוא מת, הוא מבקש מעובר אורח אקראי שרץ לעזרתו נשיקה בפה. אירוע לא שגרתי זה מכונן רצף של קונפליקטים שהולכים ומשתרגים לאורך המחזה. פעם אחר פעם מפתיע רודריגס את הקהל בתפניות עזות ולא צפויות בהתקדמות האירועים. התקשורת והמשטרה מעוותות את העובדות, מפעילות כוח ומניפולציות, מנצלות את חולשותיהן של הדמויות, משחקות עם רגשותיהן ומרסקות את חייהן כדי לקדם כל אחת את האינטרסים שלה. כהרף עין הנשיקה על האספלט, מחווה טהורה של חסד ואנושיות, הופכת להוכחת ההומוסקסואליות של אראנדיר. מאוחר יותר הוא גם יואשם ברצח. דרך התפתחות האירועים והדמויות במחזה חושף רודריגס בלי שמץ של סנטימנטליות את צביעות התקשורת, את מראית העין והמוסרנות של החברה הבורגנית וגם את עומק בדידותו של האדם. אראנדיר הוא הדמות שחוצה את התהליך המורכב ביותר במחזה. תחילה הוא נענה באופן אימפולסיבי לבקשת הנדרס ונותן לו נשיקה -  אקט לא מחושב, נדיב ואנושי. אך גדולתו האמיתית נבנית לאורך המחזה כאשר הוא מתנער מעמדת הקורבן שנכפית עליו על ידי האשמות הכוזבות מהחברה ומפנים את עמדתו ובחירותיו הייחודיים. הנשיקה על האספלט מחדדת בווירטואוזיות את ערכן של העמדה העצמאית והמחשבה החופשית בתוך הָעֵדֶר של דעת הכלל. כנגד "תמימות הדעים האווילית", כפי שנהג לכנות רודריגס את קלות הדעת הקולקטיבית, הוא מפאר את ערכו העליון של האקט היחיד והבודד.
   בסיפורים ובמחזות של רודריגס, כאמור, בולטים התמצות והדיוק בדיאלוגים. אולם חלק חשוב בחדשנות ובמודרניות במחזות שלו נמצא בתחום השפה, בעיקר באותם מחזות שמקום ההתרחשות הוא ריו דה ז'ניירו כמו הנשיקה על האספלט. אם לפני רודריגס שפת התיאטרון היתה לרוב גבוהה, מצוחצחת, ומרוחקת משפת היומיום, אצל רודריגס הדיאלוגים דינמיים וטבעיים. הם בנויים בשפה מדוברת, רעננה, קצבית, מלאת סלנג, צירופי לשון וביטויים אידיומטיים, שמן הסתם מהווים אתגר מעניין למתרגם. כדרכה של שפה מדוברת ותוססת, המשפטים של רודריגס לרוב קצרים וחטופים, תלויים באוויר, רוויי היסוסים, רמיזות, חזרות, וחציי משפטים. בעזרת התחביר המקוטע והפתוח הוא מצליח לעצב שיח שהוא דיבורי וספונטני, חזק ושופע השתמעויות. אצל רודריגס לא אומרים הכל. אבל מבינים הכל. "רוב האנשים חושבים שמה שחשוב בדיאלוג זו המילה," טען רודריגס,"אבל הם טועים, מה שחשוב בדיאלוג זו הפאוזה -  המקום בו שני אנשים מבינים אחד את השני והאחווה מתרחשת." 
   האתגר המרכזי עבורי בתרגום ראשון זה לעברית של מחזה מאת נלסון רודריגס היה אפוא לשמור על השפה החדה והדינמית שלו, בלי להציף את הפאוזות, ובלי להחליש את הקול הייחודי של המחזאי שחולל מהפכה בתיאטרון הברזילאי, כונן שפה חדשה ומיפה את דקדוק הרגש של החיים הברזילאים בזמנו.  
טל גולדפיין
תל אביב-יפו 2015


תגובה