• כותרת משנה:
  • שם הספר במקור: The Body, Dance and Cultural Theory
  • שם הסופר/ת במקור: Helen Thomas
  • מתרגם מאנגלית: ניב סבריאגו
  • מעצב: נדב שלו
  • פורמט: 22.5X15.2
  • כריכה: רכה
  • מספר עמודים: 342
  • שנת הוצאה: 2014
  • דאנאקוד: 500-150
  • מחיר מומלץ: ₪89

הגוף, מחול ותיאוריית תרבות

הלן תומס


הגוף, מחול ותיאוריית תרבות בוחן את שפע הזיקות שבין צורות שונות של מחול לבין העניין הגובר בגוף במחקרי חברה ותרבות. באמצעות המחול עומד הספר על האפשרויות ועל המגבלות הכרוכות בפרשנות של הגוף בתיאוריית החברה והתרבות. הספר פותח בדיון בבעיות הקשורות לגוף בתיאוריית החברה והתרבות. הוא סוקר בצורה ברורה ותמציתית את השאלות התמטיות החשובות שמובילות את המחשבה על הגוף, ומאמץ לשם כך נקודות מבט פמיניסטית, סמיוטית, פוסט סטרוקטורלית ופוסט מודרנית. דרך דיון באתנוגרפיה כמתודולוגיית מחקר המגולמת בגוף, עובר הספר לחלקו השני, המתמקד בגוף הרוקד. בחלק זה חושפת בחינה מדוקדקת של צורות, של הקשרים ושל מסורות של מחול ושל משטרים גופניים – מהבלט הקלאסי ועד לתרבויות הרייב – כיצד המחול מנסח ביקורות תרבותיות וחברתיות, וכן מהווה תחום עשיר, ובלתי ממופה יחסית, למחקר ולהמשגה של גופים מביעים. הלן תומס היא פרופסור לסוציולוגיה בקולג' גולדסמית'ס שבאוניברסיטת לונדון. היא פרסמה מגוון של מאמרים על מחול ונשאה הרצאות על עבודתה באירופה, באמריקה הצפונית וביפן. היא ערכה את הספרים Dance, Gender and Culture

הלן תומס היא פרופסור לסוציולוגיה בקולג' גולדסמית'ס שבאוניברסיטת לונדון. היא פרסמה מגוון של מאמרים על מחול ונשאה הרצאות על עבודתה באירופה, באמריקה הצפונית וביפן. היא ערכה את הספרים Dance, Gender and Culture (1993) ו-Dance in the City (1997) וחיברה את Dance, Modernity and Culture (1995).

הקדמה

חקר הגוף בחברה משמש מוקד מרכזי במדעי החברה והתרבות מאז סוף שנות השמונים. 

הגוף הוא לרוב האמצעי העיקרי למבע ולייצוג במחול החברתי והבימתי המערבי. אי 

לכך, היה אפשר לשער שחוקרי החברה והתרבות העניקו למחול יותר ממבט חולף 

בדיוניהם. כמעט איש מהתיאורטיקנים של החברה ושל התרבות של הגוף לא נמשך 

לעסוק במחול בצורה שיטתית כגישה דיסקורסיבית או אסתטית ממוקמת (Situated), 

בניסיון לייצר תובנות בנוגע, לדוגמה, לפוליטיקה של השונוּת המינית ו/או הגזעית ו/או 

המעמדית, כפי שזו מותווית באמצעות ייצוגי הגוף, וכפי שהיא חקוקה בפרקטיקות 

הגופניות. נושאים שהעסיקו מבקרי חברה ותרבות בעשרים השנים האחרונות לערך.
המצב שונה בשדות אמנותיים ותרבותיים אחרים, כדוגמת אמנות, ספרות, קולנוע 

ותקשורת המונים, שהתוצרים וסוגי השיח שלהם בנוגע לגוף שימשו חומרי מקור לחקר 

של שונוּת ושל ייצוג (לדוגמה, Pollock, 1988; Mulvey, 1989; Gaines and Herzog, 

1990; Goldstein, 1991; Nead, 1992; Phelan, 1993; Gamman and Makinen, 1994; 

Gilman, 1995; Wolff, 1995; Betterton, 1996; Foster, 1996; Curti, 1998). כתב 

העת Body & Society, שנוסד ב-1995, כמעט שאינו מכיל מאמרי מחקר עם המילה 

"מחול" בכותרתם. עם זאת, פרסומם של כמה אוספים רב-תחומיים ושל מונוגרפיות על 

מחול מאז 1990 (לדוגמה Cowan, 1990; Novack, 1990; Ness, 1992; Thomas, 

1993a, 1997; Browning, 1995; Foster, 1995, 1996b; Goellner and Murphy, 

1995; Koritz, 1995; Desmond, 1997, 2001; Malbon, 1999; Pini, 2001) מצביע על 

העובדה שקיים עניין חדש במחול בשולי הדיסציפלינות המדעיות המבוססות יותר, 

כדוגמת הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה, חקר התרבות ותורת הספרות. עובדה זו נובעת, 

בין השאר, מטשטוש הגבולות הגובר בין הדיסציפלינות האקדמיות, שהחל באמצע שנות 

השמונים לערך בתגובה למה שכונה "סדרה של משברים בייצוג" (Boyne and Rattansi, 

1990). אולם עניין חדש זה קשור אולי גם לעובדה שמרבית המחברים והעורכים 

שהוזכרו לעיל התמחו בשתי דיסציפלינות, שאחת מהן היא מחול.
חקר המחול כשיטה לתנועה משמעותי בזכות עצמו, מנקודת מבט פורמליסטית (אסתטית) 

או הֶקְשֵׁרִית, מדובר בתחום מחקר חדש יחסית לדיסציפלינות האקדמיות המבוססות יותר, 

כדוגמת הסוציולוגיה וחקר התרבות. אולם גבולות חקר המחול הולכים ונשחקים גם הם, 

בהשפעת האתגרים שההגות הפמיניסטית, המודרניסטית והפוסט-סטרוקטורליסטית 

מציבות בפני אחדות התיאוריה והשיטה. חקר המחול מן הזמן האחרון מושפע באופן 

הולך וגובר מהתנודות ומהטלטלות שאירעו בדיסציפלינות אחרות. שאלת הגוף בזיקה 

לנושאים הנוגעים לייצוג ולשונוּת נעשתה תחום עניין מרכזי לכמה כותבים בתחום "חקר 

המחול" (לדוגמה, Franko, 1993, 1995; Burt, 2014, 1998; Daly, 1995; Koritz, 

1995; Morris, 1996a, 2001; Cooper Albright, 1997; Desmond, 1997, 2001; 

Briginshaw, 2001). כשם שנוצר כמדומה עניין חדש במחול כנושא לחקירה אצל כמה 

מבקרי חברה ותרבות, כך הולך וגובר בשנים האחרונות העניין שמגלים חוקרי מחול 

בתמות ובנושאים המעסיקים דיסציפלינות מסורתיות יותר.
מטרתו העיקרית של הספר היא לרתום את העניין בגוף של המחקר החברתי והתרבותי 

לעיון בגוף בחקר המחול – לבחון, באמצעות גישה של חקרי מקרים (case studies), 

מגוון דרכים (שאינן בשום אופן מקיפות או כוללניות) לבחינה של המחול כפרקטיקה 

גופנית חברתית ו/או אמנותית. הספר מסתמך על קשת של נקודות מבט שמשמשת 

מבקרים חברתיים ותרבותיים: פמיניזם, סמיוטיקה, פוסט-סטרוקטורליזם 

ופוסטמודרניזם. כך, הוא מצביע על המעלות ועל המגרעות של גישות אלו. בתורו, הספר 

מבקש לתרום לפולמוסים עכשוויים בביקורת החברה והתרבות בנוגע להבניה 

(construction) ולייצור של שונות ושל ייצוג, שהתעוררו בעקבות סדרה של התערבויות 

תיאורטיות ומתודולוגיות, ושמדרבנים את העניין בחקר הגוף בשנים האחרונות.
כוונתי המקורית הייתה לפתוח בחקרי מקרים של מחול ולהתקדם מהם אל הניתוח 

החברתי והתרבותי של הגוף. כוונה זו התבררה כמסורבלת מדי, והיא הניחה מעט ידע 

מוקדם על חקר המחול והגוף. יתרה מזאת, העובדה שחקר המחול הוא תחום צעיר יחסית 

במונחים מחקריים פירושו שחסרה לו קשת רחבה של חקרי מקרים שישמשו לו תשתית, 

וזאת בשונה מדיסציפלינות מבוססות יותר.
בסופו של דבר, החלטתי לפתוח בבעיית הגוף בתיאוריית החברה והתרבות ולהתקדם 

משם כלפי חוץ, אל עבר שאלות הקשורות לניהול של מחקר אתנוגרפי, ומשם לחקרי 

מקרים מובהקים של מחול. הספר מחולק לשניים: החלק הראשון עוסק בגוף בתיאוריית 

החברה והתרבות. הוא עובר בהדרגה מהתמקדות בחקר הגוף בחברה בחלק 1, גופים 

תרבותיים, לחקר הגוף במחול בחלק 2, מחול, הגוף ותיאוריית תרבות. כוונתי כאן 

להכשיר את המחול ככלי לחשיבה על הבעיות הקשורות לדרכים שבהן הגוף מומשג 

באופן כללי בתיאוריית החברה והתרבות, שמתוארות בחלק 1. בה בעת, אני מקווה 

להראות גם שהמחול מציע ביקורת תרבותית וחברתית, כמו גם כר עשיר ויחסית 

לא-ממופה לחקר של גופי תרבות.
פרק 1 מתמקד בבחינת הגישות לגוף לפני שהוא נעשה תחום עניין מרכזי בשנות 

השמונים. הפרק מציע כרונולוגיה קצרה וסלקטיבית של ההתפתחות הלא-אחידה של חקר 

הגוף באנתרופולוגיה ובסוציולוגיה. הוא גם מתאר את המונחים, את התפניות ואת 

הדקויות של הפולמוס בין שתי השקפות חשובות על הגוף: תיאוריית ההבניה החברתית 

(social constructionism) והיסודנוּת (foundationalism). תיאור זה כרוך בבחינה של 

ההפרדה בין התודעה לגוף במסורת השלטת של המחשבה החברתית המערבית, כמו גם 

של מתן העדיפות לתודעה על פני הגוף.
בפרק 2, ה"סיפור" של הגוף בחקר התרבות והחברה עובר לעסוק בפולמוסים 

הפמיניסטיים והפוסט-סטרוקטורליסטיים שהשפיעו משמעותית על תחום המחקר. לפרק 

יש ממד היסטורי, אך מטרתו העיקרית היא להרחיב בנושא הניצחון של גישת ההבניה 

החברתית על הגישה היסודנית, ולבחון את ההשלכות שלו על המחקר החברתי, שבמידה 

רבה משמר ומבסס את הדיכוטומיה "תודעה/גוף" שחקוקה במסורת ההומניסטית 

המערבית. הפרק עוסק גם בניסיונות מהזמן האחרון לפתח גישה גשמית יותר לחקר 

הגוף, הכוללת את התפיסה המכונה "גילום בגוף" (embodiment). לפרקים 1 ו-2 יש 

להתייחס כאל מכלול, מכיוון שהכוונה בהם היא לצייר תמונה של כמה מתחומי העניין 

הראשיים שהעסיקו את הגישה החברתית והתרבותית לגוף מבחינה היסטורית ותמטית.
פרק 3 נסמך על שני הפרקים שקדמו לו, ומפנה את שאלותיו התיאורטיות לבעיות 

הקשורות לעריכה של מחקר איכותני (qualitative), במיוחד באתנוגרפיה. עניין זה כרוך 

בחקירה של התערבויות פוסטמודרניות ופמיניסטיות במחקר האתנוגרפי, שהטילו ספק 

בהנחות היסוד, שנחשבו מובנות מאליהן עד אז, בנוגע לשימוש בשיטות אתנוגרפיות. 

הדיון מבקש לבחון את הטענה שהאתנוגרפיה היא פעילות מגולמת בגוף, ושהשדה 

האתנוגרפי הוא מרחב חברתי ופיזי שמגולם בגוף. אופיו המגולם בגוף של המחקר 

האתנוגרפי לא הודגש במיוחד במחקר האנתרופולוגי – וכאן נכנסת אנתרופולוגיית 

המחול לתמונה המחקרית. אנתרופולוגים של מחול הפנו את תשומת הלב לאופייה 

המגולם בגוף של אתנוגרפיית המחול. שני חקרי מקרים של מחול משמשים תשתית 

לבחינת השאלות העולות מהם בנוגע למחקר האתנוגרפי ולחקר הגוף. הטענה היא 

שהמחול, כנושא למחקר וכמשאב למחקר, מציע אפשרות להתגבר על הדיכוטומיות 

תודעה/גוף שטורדות את מרבית העבודה על הגוף.
המפנה בהתמקדות של הספר לעיון במחול, בגוף ובתיאוריית התרבות מתבצע בחלקו 

השני של הספר באמצעות ארבעה פרקים של חקרי מקרים. פרק 4 מתמקד בבחינה של 

צורות מחול ושל פרקטיקות מחול מוגדרות. המטרה כאן היא לפעול נגד חוסר העניין 

בגוף הנע במחקר החברתי והתרבותי. הפרק מציע בחינה מדוקדקת של התעדוף של חוש 

הראייה בבלט ושל חוש המישוש באלתור מגע (contact improvisation), מנקודות המבט 

של המבצעים ושל הצופים כאחד. כך, הוא חוקר ומחדד חלק מהדיכוטומיות של התרבות 

המערבית. הפרק בוחן את התפיסה ש"לגופים יש היסטוריה" שפותחה בפרק 2, באמצעות 

עיסוק בבעיות הקשורות לשחזור של ריקודים ממסורת המחול המודרני בגופים הרוקדים 

בהווה.
המחול כאמנות מופע, ובשונה מצורות אמנות אחרות כדוגמת ציור, ספרות ופיסול, אינו 

מותיר אחריו כל תיעוד חפצי של נוכחותו. גם הדרמה והמוזיקה הן אמנויות מופע, אולם 

המופעים שלהן מבוססים על פרשנויות לתרחיש מאת מחבר או לתכליל מאת מלחין. אם 

רוצים לדעת כיצד נראה ריקוד מסוים, נאלצים חוקרי מחול ושאר בעלי עניין לפנות 

לרוב לתיאורים בספרי היסטוריה, לתצלום "קפוא" מזדמן או להערותיהם של מבקרי 

מחול. בעקבות התפתחויות בטכנולוגיות הקולנוע והווידאו ובתיווי המחולי, יש היום 

עניין גובר בשימור ובשחזור של ריקודי עבר שחוברו בידי הכוריאוגרפים הראשונים של 

המחול המודרני בשנות השלושים של המאה העשרים. פרק 5 עוסק בבעיות הקשורות 

לניסיונות לשמר ולשחזר ריקודים מן העבר למען קהלים ורקדנים בני ימינו. כך, הוא 

בוחן נושאים הקשורים לאותנטיות במוזיקה, במחול ובשעתוק הטכני.
פרק 6 מסתמך על קשת של חקרי מקרים של המחול החברתי והבימתי כדי לבחון שאלות 

הנוגעות לייצוגים במחול של גזע, של מיניות, ובמיוחד של מגדר. החלק הראשון של 

הפרק מתמקד בדיון בארבעה מחקרים אתנוגרפיים העוסקים במחול חברתי, ומדגישים 

את הדרכים שבהן הגוף מסומן בידי הגזע ובידי המיניות במחולות הנבחנים. חלקו השני 

בוחן את הדרכים שבהן ייצוגים של נשים ושל מיניות במחול נותחו במחקרים של 

היסטוריית המחול מן הזמן האחרון. השפעת התיאוריה הפמיניסטית על הגישות 

להיסטוריית המחול זוכה גם היא לבחינה. אחת ההשלכות העולות מכל חקרי המקרים 

שנבחנים בפרק היא שהמחול ניחן בפוטנציאל לשיבוש או להפרה של הסדר החברתי 

השולט. עניין זה מוביל לדיון בקישור, הנחשב לרוב מובן מאליו, של המחול לחירות 

ולהתנגדות, וכפועל יוצא מכך גם לנשיות, בחלק מהגישות לחקר המחול ולביקורת 

התרבות העכשווית.
חקר המקרה האחרון, בפרק 7, הוא של תרבות הקלאבינג (clubbing) העכשווית, או של 

תרבות ה"רייב" – בהקשר של תרבויות הנעורים. הוא כולל הערכה ביקורתית של 

התיאוריות ושל ההבחנות התרבותיות ששימשו לפרשנים לשם הסברת ההופעה, 

ההתפתחות המהירה וההתפצלות בהמשך של תרבות הרייב. הפרק כולל גם דיון קצר 

בתיאוריות המשפיעות של התת-תרבות (subculture) בנוגע ל"התנגדות" ול"סגנון" 

שהופיעו מאז העבודה החלוצית של Birmingham Centre of Contemporary Cultural 

Studies. חשיבות הריקוד ברייב אינה מתוארת בצורה ברורה בתיאורים של תרבות 

הרייב מתחילת שנות התשעים. כלומר, הפרשנים התרבותיים של הרייב כמעט שלא 

שאלו מה באמת עושים אנשים בשעת קלאבינג. כמה מחקרים שפורסמו לאחרונה עוסקים 

בקודים ובפרקטיקות של הריקוד בהקשר של אירועי קלאבינג. חלקו המסיים של הפרק 

מתמקד בדיון בשלושה חקרי מקרים מוגדרים של תרבות הרייב והפוסט-רייב, ומציע 

בחינה של הדרכים שבהן המחקרים מבקרים את הניתוח המסורתי של התת-תרבויות של 

הנוער ואת הגישות הפוסטמודרניות לרייב שהופיעו בתחילת שנות התשעים. המחקרים 

ממחישים כיצד הסובייקטיביות מגולמת בגוף. אחת הדרכים הראשיות שבה מתבטאת 

הסובייקטיביות והבין-סובייקטיביות בתרבות הקלאבינג היא באמצעות הריקוד, ולפיכך, 

פרקטיקות הקלאבינג, הכוללות הבנה מגולמת בגוף, דורשות תשומת לב מדוקדקת.

תגובה