• כותרת משנה: הגוף הרוקד, הגוף הטבעי
  • שם הספר במקור: Done into Dance
  • שם הסופר/ת במקור: Ann Daly
  • מעצב: נדב שלו
  • מתרגם מאנגלית: ניב סבריאגו
  • פורמט: 22.5X15.2
  • כריכה: רכה
  • מספר עמודים: 330+צילומים
  • שנת הוצאה: 2014
  • דאנאקוד: 500-149
  • מחיר מומלץ: ₪89

איזדורה דנקן באמריקה

אן דאלי


הגוף הרוקד, הגוף הטבע איזדורה דנקן באמריקה מאת אן דאלי מאנגלית: ניב סבריאגו עריכה מדעית: גבי אלדור, איריס לנה, רן בראון איזדורה דנקן זכתה בתהילה בינלאומית והשפיעה על דורות של נערות ושל נשים אמריקאיות, אך המיתוס הרומנטי שנטווה סביבה הותיר כמה שאלות ללא מענה: מה ראו הקהלים שלה על הבמה, ומה הייתה תגובתם לכך? אילו חלומות ואילו חששות שלהם היא הציגה? מדוע היה הריקוד של דנקן מושך כל כך? הגוף הרוקד, הגוף הטבעי חושף את המארג של דנקן בזרמים החברתיים והתרבותיים של תקופתה: המוסרנות של העידן הפרוגרסיבי, הרדיקליות האמנותית של גריניץ' וילג' לפני המלחמה, הפחד מזרים של שנות העשרים, זיקותיה לפמיניזם ותפיסתה מושתתת הגזע של "אמריקה". אן דאלי כיהנה כפרופסורית משנה במחלקה לתיאטרון ולמחול באוניברסיטת טקסס שבאוסטין. "אבן דרך בחקר המחול... העיבוד של המחקר הרחב בידי המחברת ובקיאותה המקיפה בצורה יוצאת דופן – המוגשים בשפה קולחת וחיה הנגישה לציבור קוראים רחב – מייחדים עבודה זו משאר הספרים על דנקן." – ס. וו. שרמן

אן דאלי כיהנה כפרופסורית משנה במחלקה לתיאטרון ולמחול באוניברסיטת טקסס שבאוסטין.

הקדמה

אין כמעט אדם שאינו יודע משהו על איזדורה דנקן. אולי לא שהיא קראה את אפלטון ושהיא חשבה שהתנועה ההמשכית שפיתחה היא הישג אמנותי משמעותי. סביר יותר שרבים יודעים שהיא נהרגה במכונית ספורט, ממפרקת שנשברה משובל הצעיף שלה, או שהייתה אחת הנשים ה"משוחררות" המקוריות, או שוונסה רדגרייב גילמה אותה בסרט קולנוע.
ממשיכים לכתוב ספרים על דנקן עם מידע לא מעודכן. ממשיכים להפיק מחזות המנצלים את ההיבטים הסנצסציוניים של חייה הפרטיים. מתייחסים אליה בספרות האקדמית כאילו שמעולם לא התקדמה מעבר לשנות שופן הליריות שלה. מחקרים חדשים שאינם עולים בקנה אחד עם ההיסטוריה האנקדוטית הישנה נתקלים בעוינות.
"איזדורה" היא תוצר של ההשלכות האישיות והקולקטיביות שלנו. 
ואכן, כך היה רצונה, כבר מההתחלה. דנקן התעקשה לעשות לעצמה מיתולוגיזציה, מכיוון שייחלה שישגיחו בה ושיזכרו אותה. מסיבה זו סירבה שיצלמו אותה, מכיוון שרצתה להפוך לאגדה: היעדר שנהפך לנוכחות תמידית. תחושת הכמיהה, שהייתה חלק חשוב כל כך מהריקוד של דנקן, משעתקת את עצמה בתשוקתנו שלנו, המסוכלת תמידית, אך לעולם אינה פוסקת, לראותה רוקדת – אם לא בחיים או על מסך הקולנוע, לפחות בעיני הדמיון. כל היסטוריון תרבות פועל מתוך מידה כלשהי של כמיהה, אך היסטוריון התרבות של הגוף – ובמיוחד של הגוף הרוקד – שביסודו אינו אלא עִקבה אפילו ברגע קיומו – נדמה כבחירה המופתית למשימת שחזור מפתה (מכיוון שאינה אפשרית) שכזאת.
הקריירה של דנקן הייתה מחווה עצומת ממדים, רחבה דיה לכלול בתוכה קשת שלמה של פנטזיות ושל צרכים תרבותיים. המטרה שלי בספר היא לשחזר, כביכול, את הגוף של הפרקטיקה הנעלמת של דנקן – את התהליכים, את המבנים ואת הטכניקות שלו, את המקורות, את ההשפעות שלו – כפי שהתפתח באמריקה, מולדתה. דנקן, שחייתה חיי מהגרת במשך רוב שנות בגרותה, נחשבת לרוב לתוצר אירופאי, אולם אני רואה בגלות שלה חיזוק, ולא ערעור, של הקשר שלה למולדתה, ומיקמתי אותה במיוחד בהקשר אמריקאי כזה. בכוונתי להדגים כך את הדרכים המורכבות ורבות העוצמה שבהן הגוף הרוקד נוטל חלק ביצירת הזהות התרבותית.
דנקן הייתה נושא לא-סביר למחקר בשבילי – כעיתונאית לשעבר, שבילתה את מרבית הקריירה שלה בחיפוש אחר חידושים ובהימנעות מסנטימנטליות. הגעתי אל דנקן תוך "התקדמות לאחור" – התחלה במחול הפוסט-מודרני, בחזרה אל המחול המודרני המוקדם, ואז בחירה בדנקן. היא הייתה כמדומה מקור חשוב לשני אלו. היא קבעה את סדר היום של המחול המודרני באמריקה, בהגדרת תנאיו ובכינונה בפועל של הפרקטיקה. אולם אותה דנקן שהתגלתה לי בספרי היסטוריה ובהופעות דידקטיות הייתה מבלבלת. האם הייתה רקדנית גדולה, אמנית משחק אילם גדולה או סתם בדרנית מחוכמת? האם פעלה רק מתוך אינטואיציה? האם הייתה "נשית" בצורה מקובלת? האם הייתה רק מגלה, המוּנעת מתפיסות רומנטיות של חשיבות עצמית, אפילו של סיפוק עצמי? או שמא עיצבה, המציאה, יצרה? למרות כל מה שנכתב על דנקן, לא סיפקה הספרות הקיימת תשובות הולמות לשאלות אלו.
אז, ב-1988, ראיתי את שַיִש הפרתנון. לפתע נעשתה אותה דמות עמומה מהיסטוריית המחול ברורה יותר, כיוון שיכולתי לחוש בפסלים שבגַּמְלוֹן באותה תחושה "דנקנית" של משקל המסוכל באמצעות חן וקלילות. שלוש הנראידות בחדר הסמוך נדמו קרובות אף יותר לרקדנית. המחוות הקלילות שלהן, ברגלים מורמות – עם כפות רגליים מקושתות, אך לא ב-pointe – נדמו כהתגלמות חיה של הגוף הרוקד של דנקן. התשובות אולי לא נעשו קרובות יותר, אולם כעת השאלות עצמן הלהיבו אותי. מה ראו הקהלים שלה על הבמה? אילו חלומות ואילו חששות שלהם היא הציגה? מה היה ההיגיון שבבסיס המשיכה שלהם? מדוע, בקיצור, קסם כל כך הריקוד של דנקן?
מתוך מודעות למגבלות הידע ההיסטורי, החלטתי לחפש בצורה מעט קרובה ומעט רחבה יותר אחר עדויות קיימות – לנסות לפחות לדמיין כיצד נכרך במקור הגוף שלה, באמצעות הריקוד שלה, בדמיון האמריקאי. מעולם לא חשבתי שדנקן הנאיבית, האינסטינקטיבית, ראויה לשבחים, קל וחומר מעוררת עניין. עם הקריאה, עם החיפוש ועם הניסיון לדמיין, הופיעה דנקן מורכבת בהרבה – כזו שלבטח נטתה לאינסטינקטיביות, אולם לא הייתה כלל נאיבית.
הנה, אפוא, עוד ספר על איזדורה דנקן. אולם הוא נבדל, לדעתי, בניסיונו הממוקד לנסח את המשמעויות של ריקודה של דנקן לקהליה באמריקה ואת דרכי היצירה של אותן משמעויות. לפי דעתי, מפעל פרשני כזה מחייב שימת לב למשחק התיאום שבין הטקסט לקונטקסט: רק באמצעות קריאה של כל אחד מהם באמצעות האחר, אפשר להציע תיאור מלא ככל האפשר.
המחקר שלי כולל אפוא שלוש רמות חקירה. הראשונה תיאורית ואנליטית: מה עשתה ומה אמרה דנקן, ומה היו התגובות של צופיה? הייתי להוטה לחזור למקורות הראשיים, במאמץ לאתר את הסיפורים המומצאים והמעוותים שהשתרשו בספרות על דנקן. בניסוח תיאוריית המחול של דנקן ובחשיפת מקורותיה, הסתמכתי, בתודה גדולה, על הבסיס האיתן שסיפקו ביוגרפים וחוקרים כדוגמת פרדריקה בלייר, דבורה ג'ואיט, אליזבת קנדל, אלן רוס מקדוגל וננסי צ'לפה רויטר.
רמת החקירה העיקרית השנייה היא פרשנית: כיצד פירשו קהליה של דנקן את הפרקטיקה שלה? שעה שמרבית המחקרים של דנקן עוסקים בחשיבות הרקדנית במונחים גיאוגרפיים והיסטוריים רחבים מאוד, התעניינתי בעיקר בכוח האפשרות שדנקן גילמה לקהליה באמריקה במהלך חייה. למטרה זו, ועל סמך עבודתם של הפילוסוף מארק ג'ונסון ושל הסוציולוג פייר בורדייה, ניסיתי להמשיג את הגוף של דנקן בתור פרקטיקה שבאמצעותה מתואמים מגוון נושאים חברתיים, כדוגמת העצמי, גזע, נשיות, אמנות, דמוקרטיה ואמריקה.
רמת החקירה השלישית היא ביקורתית: מה היו ההשלכות האידיאולוגיות של הפרקטיקה של דנקן? הנחתי שהתפיסות והעקרונות שלה – כדוגמת ה"טבע" וה"יופי" – הן הבְניוֹת, וניסיתי לחשוף את המקורות ואת ההשפעות שלהם. תפיסת ה"היבדלות" (distinction) התרבותית של בורדייה כשעתוק של שונוּת מעמדית, והעבודה של טוני מוריסון על יצירת הספרות ה"אמריקאית" בתגובה לאפריקניזם המדומה, סיפקו נקודות מוצא לחשיבה על ההבניה של הפרקטיקה של דנקן במונחים של מעמד ושל גזע. מכיוון שהסמיוטיקה של ז'וליה קריסטבה, כפי שהיא מותווית בספרה מהפכה בשפה הפואטית (La R?volution Du Langage Po?tique), יעילה ביותר לדעתי, בכך שהיא מנסחת תיאורטית מרחב שבו השוליים יכולים להיות פורים תרבותית, השתמשתי בה כבסיס לקריאת הריקוד של דנקן בתור פרקטיקה פמיניסטית. אף על פי שתיאוריות אלו ואחרות השפיעו בצורה יסודית על בחירת השאלות, על מבנה החקירה ועל צורת הטיעונים שלי, הספר אינו עוסק בתיאוריה. תחת זאת, השתמשתי בתיאוריה כאמצעי: היא כמעט ואינה מופיעה במרכז הבמה. 
עבדתי במחקר שלי מדנקן כלפי חוץ, בהתקדמות לרוב מתיאור/ניתוח לפרשנות ולביקורת. מן הסתם, חלק מהשאלות – בעיקר בנוגע לייצוגן של נשים בידי דנקן – מסגרו, ולכן יצרו, את המחקר התיאורי והאנליטי שלי, אולם ביליתי זמן רב בנבירה בכמות העצומה של מקורות ראשיים ונזקקתי לכמה קריאות מחודשות של החומרים, שסודרו בסופו של דבר לפי זמנם ולפי הקשרם, בטרם יכולתי לנסח בצורה בהירה ונהירה יחסית את הצירים הפרשניים והביקורתיים שלי.
דרכי החקירה הללו, התיאורית/ניתוחית, הפרשנית והביקורתית, לא היו מנותקות זו מזו או ליניאריות, ובכתיבה בחרתי שלא להתיר את צורתו ה"מתלפפת" של הפרויקט. הספר, כבר מתחילתו, נהגה במתכונת ארכיטקטונית. פתח הדבר, המספק הקשרים, ואחרית הדבר הביקורתית – כעמודים הניצבים משני צדיו – תומכים בפרקים התמטיים שבתווך. אני רואה במאמרים שבאמצע – שכל אחד מהם בוחן את הקורפוס של דנקן מזווית אחרת, דרך דימוי גוף אחר – התקדמות ספירלית, הנסוגה לעתים לאחור על מנת לחדש את התקדמותה. ארגנתי את הספר בספירלות תמטיות מרובות, ולא בקו כרונולוגי יחיד, מכיוון שהיה לי חשוב, קודם כול, להכשיר את התקדמות הכתיבה, ושנית, להעמיק, במקום לפשט, את התיאומים המשתנים, המרובים, שבין דנקן לבין התרבות האמריקאית.
המפעל של דנקן אינו מסתכם בהפקה אמנותית, כי אם בהענקת לגיטימיציה למחול כאמנות "גבוהה". אף שמאפייניו עמומים מעט, זהו הסיפור שמסופר כאן – רק אחד מאלו שאפשר לספר על אודות דנקן. הפרויקט שלי, בדומה לכך, מיועד להעניק לגיטימציה לדנקן, לחקוק אותה מחדש בהיסטוריה האמריקאית, כלומר, בתוך הזמן ההיסטורי ובתוך מרחב השיח. ברצוני לחבר מחדש את דנקן לצופים שלה, בזיהויו של הגוף הרוקד, על היבטיו החומריים והסמליים כאחד, בתור נקודת מגע, או בתור מדיום של שיח, בין דנקן לבין קהליה באמריקה.
אין ברצוני רק להתוות את הרשתות שבהן היו לכודים דנקן וצופיה בתוך התרבות האמריקאית, אלא גם למקם רשתות אלו ברגעים ההיסטוריים המוגדרים שלהן. חייה של דנקן (1927-1877) התנהלו בתקופה של תמורה מהירה בהיסטוריה האמריקאית, מהתקופה הוויקטוריאנית המאוחרת, דרך חילופי המאה, דרך הפרוגרסיביסטים והרדיקלים של גריניץ' וילג', דרך מלחמת העולם הראשונה ועד ל"פחד האדום" (Red Scare) ולאמנות המודרנית. האקלים הפרשני בארצות הברית כשדנקן שבה אליה ב-1908 היה שונה מהזמן שבו היא רקדה את המארסייז (La Marseillaise) במהלך מלחמת העולם הראשונה, או מהזמן שבו היא שבה למוסקבה ב-1922. עם הזדקנותה של דנקן ועם התמורות בתרבות האמריקאית, חלו תמורות גם בגוף המוצג על הבמה. ברצוני לייצג את המורכבות של הפרקטיקה של דנקן לאורך כל חייה בממדיה הטקסטואליים והקונטקסטואליים כאחד.
לשם כך, בחרתי שלא להבליט את ההיבטים התיאורטיים הגלובליים, המקיפים, של העבודה, אלא להתמקד – בעקבות קריאתו הישנה (אך עדיין מהדהדת) של קליפורד גירץ ל"תיאור גדוש" ול"ידע מקומי" – במקומי, בפרטיקולרי, בספציפי. "ניתוח תרבותי", לפי גירץ, "פירושו (או פירושו הרצוי) הוא לנחש משמעויות, להעריך את הניחושים, ולהסיק מסקנות מבארות מתוך הניחושים המוצלחים, ולא לגלות את יבשת המשמעות ולמפות את הנוף חסר הממשות שלה."כשגירץ כתב זאת, לפני עשרים שנה, הוא ניסה להפריך את עיקרי הסטרוקטורליזם, בטענה נגד הבנייתם של שיחי-על (ה"יבשת") על חשבון המורכבויות הפרטיקולריות (ה"נוף"). הפוסט-סטרוקטורליזם לימד אותנו להישמר היטב מפני שיחי-על, אולם, למרבה הפרדוקס, הוא הסתייד במגוון של דרכים לשיח-על חדש ויצר בולמוס לעוד ועוד מאותו הדבר. כחוקרת שהובְנתה בתוך הפרדיגמה הזאת, ושממשיכה לעבוד בתוכה, אני מזכירה את פרקטיקת הניתוח התרבותי של גירץ כהתערבות הכרחית. אינני משליכה מהמקרה של דנקן על האוניברסלי, אינני משתמשת בפרטים ליצירת תיאוריות גדולות של אמנות, של תרבות או של פמיניזם. אולם אני כן שואפת לשחזר את הגופים שבנוף.

תגובה