• כותרת משנה: אמנות המופע והפוליטיקה של התנועה
  • שם הספר במקור: Exhausting Dance
  • שם הסופר/ת במקור: Andre Lepecki
  • עיצוב: אנקטי
  • תרגום מאנגלית: ניב סבריאגו
  • פורמט: 15.3X22.5
  • כריכה: רכה
  • מספר עמודים: 242
  • שנת הוצאה: 2013
  • דאנאקוד: 500-144
  • מחיר מומלץ: ₪114

מיצוי מחול

אנדרה לפקי


מיצוי מחול: אמנות המופע והפוליטיקה של התנועה בוחן את עבודתם של כוריאוגרפים עכשוויים שחוללו תמורה בסצנת המחול באירופה ובארצות הברית מאז תחילת שנות התשעים. באמצעות דיאלוג צלול ומפורש עם אמנות המופע, האמנויות החזותיות והתיאוריה הביקורתית של שלושים השנים האחרונות, דור הכוריאוגרפים החדש קורא תיגר על הבנת המחול באמצעות מיצוי מושג התנועה. עבודתם מבקשת להיקרא כהרחבות בהופעה של הפוליטיקה הרדיקלית הגלומה באמנות המופע, בתיאוריה הפוסט-סטרוקטורליסטית והביקורתית, בתיאוריה הפוסט-קולוניאלית ובחקר הגזע הביקורתי. הספר, שתורגם לשמונה שפות, מציע עדכון חשוב ורדיקלי לחשיבה המקובלת על המחול, בטענה להכרחיות חידוש המגע בין חקר המחול לפרקטיקות של האמנות הנסיָנִית ושל הפילוסופיה.

אנדרה לפקי הוא חוקר, אוצר, דרמטורג ופרופסור משנה במחלקה לחקר המופע באוניברסיטת ניו-יורק.

הקדמה
האונטולוגיה הפוליטית של התנועה

יש לשלב מימד קינֶטי וקינֶסתֶטי באבחונה של תקופתנו, כי ללא מימד כזה, כל השיח על המודרניות עוקף לחלוטין את מה שבו

המודרניוּת אמיתית מכול.
(Sloterdijk b2000: 27)   

ב-31 בדצמבר 2000 פרסם הניו-יורק טיימס מאמר מאת עורכת המחול הבכירה אנה קיסלגוף בשם "חיבה מיוחדת לבלנשין, והרבה

תקלות בִּילְט-אִין", סקירה של סצנת המחול הניו-יורקית לשנה שזה עתה הסתיימה. בנקודה מסוימת בטקסט קיסלגוף כותבת:

"עיכובים ועצירות. קִראו לכך טרנד או טיק, אי-אפשר להתעלם מתדירותם הגוברת של רצפים מגומגמים בכוריאוגרפיה. צופים

המחפשים זרימה או המשכיות תנועתית זכו להיצע זעום ביותר ברבות מהבכורות." לאחר שפירטה כמה מהכוריאוגרפים

ה"מגמגמים", החל מדייוויד דורפמן הפועל בניו-יורק ועד ויליאם פורסייט, שפעל (אז) בפרנקפורט, סיכמה קיסלגוף: "הכול מאוד

'היום'. אך מה בנוגע למחר?" (Kisselgof 2000: 6).
חוויית הגמגום בתנועה הכוריאוגרפית מעוררת חרדה ביקורתית, דומה שעתידו של המחול הוא שמאוים מהתפרצות השיבוש

הקינסתטי. לנוכח הפרעה כוריאוגרפית מכוונת ל"זרימה או המשכיות תנועתית", מציעים המבקרים שתי קריאות אפשריות: אפשר

לפטור את האסטרטגיות האלה בתור "טרנד" – וכך לסווגן כתופעה חולפת ומוגבלת, "טיק" מרגיז, שאינו ראוי לבחינה ביקורתית

רצינית, ואפשר לגנותן, ביתר רצינות, כאיום – כאיום על ה"מחר" של המחול, על יכולתו של המחול לשעתק את עצמו בהצלחה אל

העתיד במסגרת מאפייניו המוכרים. התפיסה האחרונה – שהפרעות הגמגום וההדממה בכוריאוגרפיה העכשווית מאיימות על עצם

עתידו של המחול – נוגעת לדיון בכמה אסטרטגיות כוריאוגרפיות מהזמן האחרון הממצות את יחסיו של המחול לתנועה. לטענתי,

תפיסת הדממתה של התנועה כאיום על המחר של המחול מספקת עדות לכך שכל הפרעה לזרימת המחול – שכל בחינה כוריאוגרפית

של זהות המחול כהוויה-בזרימה – אינה מייצגת רק הפרעה חולפת ליכולתו של המבקר ליהנות מהמחול, אלא, חשוב מכך, היא

מבצעת פעולה ביקורתית עם השלכות אונטולוגיות עמוקות. אין פלא שיש החושבים עווית אונטולוגית כזאת לבגידה: בגידה בעצם

מהותו וטבעו של המחול, בחותם שלו, בממלכה המיוחסת שלו. דהיינו: בגידה בקשר המחויב בין המחול לתנועה.
כל אישום בבגידה מרמז בהכרח על חִפצון (Reification) ועל ביסוס מחדש של ודאויות בנוגע לחוקי המשחק, לנתיב הנכון, לתנוחה

ההולמת או לדרך הפעולה הראויה. כלומר, כל אישום בבגידה מרמז לוודאות אונטולוגית הטעונה במאפיינים כוריאוגרפיים. במקרה

של בגידתו לכאורה של המחול העכשווי, האישום מתווה, מחפצן, ומייצר מחדש אונטולוגיה שלמה של מחול שאפשר לסכמה כך:

מבחינה אונטולוגית המחול מוסדר באמצעות תנועה, הוא איזוֹמוֹרפי לה. רק מרגע שמקבלים ביסוס כזה של המחול בתנועה, אפשר

להאשים חלק מהכוריאוגרפים העכשוויים בפרקטיקות שבוגדות במחול.
יש לציין שאישומים כאלה בבגידה (על החפצונים האונטולוגיים המובלעים בהם) אינם מוגבלים לעולם ביקורת המחול של צפון

אמריקה. הם מופיעים גם בבתי משפט אירופאיים. ב-7 ביולי 2004 נערך שימוע בבית המשפט המחוזי של דבלין לתביעה אזרחית

נגד פסטיבל המחול הבינלאומי של אירלנד. הפסטיבל הואשם בהצגת עירום ובביצוע מעשים מגונים לכאורה ביצירת מחול בשם

ז'רום בל (Jérôme Bel, 1995) מאת הכוריאוגרף הצרפתי העכשווי זֶ'רוֹם בֶּל.1 היצירה הוצגה בפסטיבל בגרסתה מ-2002. השופט

המכהן ביטל בסוף את התביעה מסיבות טכניות. התברר שהצד המתלונן, מר ריימונד וייטהד, ביסס את תביעתו על תערובת לקויה

של חוקי תועבה ופרסום שקרי, בדרישה ל"פיצויים על הפרת אמונים ורשלנות" (Falvey 2004: 5). מה שמעניין בתביעה הוא שמר

וייטהד תמך בתביעת התועבה והפרסום השקרי שלו בטענה שאת ז'רום בל אי-אפשר להגדיר כראוי כהופעת מחול. בהצהרתו

באייריש טיימס מה-8 ליולי 2004 ניסח מר וייטהד אונטולוגיה ברורה של מחול, שאינה שונה בהרבה מזו של קיסלגוף. לדברי

האייריש טיימס: "לא היה דבר בהופעה ש[הוא] היה מתאר כמחול, שלפי הגדרתו פירושו 'אנשים נעים בקצב, קופצים מעלה ומטה,

לרוב בליווי מוזיקה אבל לא תמיד' ומבטאים רגש כלשהו. סרבו להעניק לו החזר כספי" (Holland 2004: 4).
זה לצד זה, שני הרגעים הדיסקורסיביים האלה דורשים עיון. הם משקפים את העובדה שבעשור האחרון חלק מהכוריאוגרפיה

העכשווית בצפון אמריקה ובאירופה אכן עסקה בפירוקה של תפיסה מסוימת של מחול – תפיסה המקשרת אונטולוגית בין המחול

ל"זרימה או המשכיות תנועתית" ול"אנשים שקופצים מעלה ומטה" (עם או בלי מוזיקה...). אבל הם משקפים גם חוסר יכולת רווח,

אפילו חוסר נכונות, לעסוק בצורה ביקורתית בפרקטיקות הכוריאוגרפיות מהעת האחרונה כבניסויים אמנותיים ראויים. לפיכך,

ביטול התנועה מהכוריאוגרפיה הנסיָנִית (Experimental) של הזמן האחרון מוצג רק כתסמין ל"תקלה" כללית במחול. אבל אולי צריך

לראות את התיאור הזה דווקא כתסמין ל"תקלה" בשיח הביקורתי על המחול, המעיד על תהום הפעורה בין הפרקטיקות

הכוריאוגרפיות העכשוויות לדרך הכתיבה עליהן, דרך שברובה מבוססת עדיין על רעיונות של ריקוד כהנעה (Agitation) תמידית

וניידות מתמשכת. יש לזכור שהקישור המחויב בין הוויית המחול לתנועה – גם אם קישור כזה נדמה מובן מאליו היום – הוא

התפתחות היסטורית חדשה יחסית.
תגובה

  1. לפקי חוקר ענק, ספר מעולה, תודה!
    • ענבל, 12.08.2013
    • יופי של בחירה.