• כותרת משנה: תיאטרון המחול
  • שם הספר במקור: Pina Bausch Tanztheater
  • שם הסופר/ת במקור: Norbert Servos
  • צילומים: לי ינור
  • מגרמנית: איה ברויר
  • צילומים: גדי דגון
  • מעצבת: אנקטי
  • פורמט: 15.2X22.5ס"מ
  • כריכה: רכה
  • מספר עמודים: 368+צילומים
  • שנת הוצאה: 2012
  • דאנאקוד: 500-137
  • מחיר מומלץ: ₪114

פינה באוש

נורברט סרבוס


"לא מעניין אותי איך אנשים נעים, אלא מה מניע אותם," אמרה פעם פינה באוש, וציטוט מפורסם זה נהפך למוטו של עבודתה. יצירותיה עוסקות ביחסים בין אנשים ובחוויותיהם – הנצברות מאז הילדות. עבודתה בוחנת את העקבות שחוויות אלו מותירות בהכרה ובגוף, ועוסקת בנושאים כמו אהבה ואושר, תשוקה ואובדן, זיכרון, חלום ומציאות. יצירתה של באוש מצליחה לרגש קהלים בעולם כולו, בנגיעתה הבלתי נשכחת באישי, באינטימי ובאנושי, ולמרות התנכרותה המוצהרת לערכי הבלט הקלסי יש בה יופי רב ושפע דימויים מפתיעים – מכרי דשא עד מפלים, סלעים ומים, ואף היפופוטם אחד, שנקלע לבמה, ונעשה עוד עד לאהבה. "לרקוד, לרקוד, אחרת אנחנו אבודים," אמרה נערה צוענייה לבאוש, והמשפט הותיר רושם בל יימחה בכוריאוגרפית. קשה למצוא תיאור מדויק מזה לתחושת הדחיפות הקיומית המלווה את עבודתו של תיאטרון המחול מוופרטל. היכן שהמילים מכזיבות, שם מתחילה התנועה.

נורברט סרבוס ליווה את פועלה יוצא הדופן של פינה באוש במשך שנים ארוכות. בספרו הוא מתאר את מכלול יצירתה – מפולחן האביב המהפכני מ-1975 ועד למופע האחרון שלה ב-2009 – ושופך אור על שיטות העבודה ועל תפיסת עולמה של הכוריאוגרפית המשפיעה ביותר בדורות האחרונים.


הקדמה
כמעט 30 שנים חלפו מאז הופיע הספר הראשון בשפה הגרמנית על פינה באוש ותיאטרון המחול של וופרטל בהוצאת Ballett-B?hnen, שנמניתי עם מייסדיה. בשעתו, נמצאה הלהקה, שעוררה התנגדות בארצה-שלה, על סף ההצלחה וההכרה הבינלאומיות. בינתיים קולות המתנגדים נאלמו כמעט לחלוטין והמושג "תיאטרון מחול" הפך לערך מילוני. תיאטרון המחול של וופרטל היה למודל של תיאטרון עולמי עתיר צבעים וצורות, הלכי רוח ותמונות נעות, שבו אפשר לדון בתקוות וכמיהות ובחרדות ומצוקות בסיסיות. הבנתו חוצה גבולות – גם בין ארצות – שכן הוא מצא את המפתח המאפשר לו לספוג השפעות תרבותיות מגוונות ביותר ובד בבד לחשוף את המכנה המשותף והמאחד המסתתר מאחורי הבדלי הצבע והגוון.
   פינה באוש תמיד התעקשה, בצדק, כי אי-אפשר לשפוט את עבודתה במונחים של כוריאוגרפיה בלבד. תיאטרון המחול שלה אינו בגדר טכניקה, אלא מגלם גישה לעולם, גישה המאפשרת להביט ביושר ודיוק חסרי פניות בבני אדם ובהתנהגותם מבלי לשפוט אותם. הוא מציג בני אדם כפי שהם, ולא כמו שהם אמורים להיות. הוא אינו מציג אידיאלים, שאליהם יש לחתור, ובשום אופן אינו מתיימר להיות ערכאה מוסרית כלשהי. הוא מתעדכן מיצירה ליצירה, כעבודה בתהליך, ותופש עצמו כמי ששרוי בבדיקה בלתי נלאית של האושר באמצעות ניסוי וטעייה, אך לעולם אינו מאבד את ההומור, אפילו בזמן כישלון. שכן הוא אינו מוותר ונאחז בתקווה כי זכותם של אנשים לאושר ולאהבה היא בת-מימוש; כי אם רק מתעקשים ומתנסים בכל הטעויות והתסבוכות הטרגיות-קומיות, מגיעים למקום שבו אנשים יכולים להיות נאמנים לעצמם ובו-בזמן מעורים בעולם – ללא מצוקות הייאוש והבדידות, ללא המגבלות המקובלות וללא האילוף העצמי היוצר עיוותים מגוחכים. 
   הגישה הזאת תקפה היום ממש כפי שהיתה לפני 35 שנים, כאשר הלהקה של תיאטרון המחול של וופרטל יצאה למסע החקירה עם הכוריאוגרפית שלה. למעשה, דבר מעוצמתן הרגשית וישירותן הגופנית של היצירות, שפינה באוש שחזרה כל העת בצד ההפקות החדשות, לא אבד. שפתן נותרה רדיקלית, וגישתן – חפה מאידיאולוגיה. הן מציעות מודל של התפתחות אישית שאינה מימוש עצמי אגוצנטרי או לחילופין, הצעה לתיקון  עולם.
   אי-אפשר להפריז בערכו של מודל כזה בעידן של תנועת הגירה עולמית ופסילת תרבותם של אחרים. לא זו בלבד שהוא מוכיח כי יש לריקוד שפה משלו לְביטוי הפוליטי והחברתי, הוא גם מציג את היחיד כנקודת המוצא של כיוונו החברתי ומציב אותו ביחס פתוח וגמיש כלפי הזולת. ולשם כך לא נדרשים לו מחוך אידיאולוגי וציוויים דוגמטיים. כל שנחוץ לו זו עקשנות בלתי נלאית לגלות מה בהתנהגותנו היום-יומית מקרב אותנו זה לזה ומה מרחיק אותנו זה מזה.
   העובדה שגם מקץ כל כך הרבה שנים חקירה  מתמשכת זו של הכמיהות האנושיות מניבה כל העת ממצאים חדשים, מרתקים ובה במידה מטרידים, מאשרת לכשעצמה את חשיבותה. בכל פעם מחדש היא מחזירה את הצופה לנקודה של יצירתיות רציפה, המאפשרת לו לחוות שוב את העולם כאילו הוא רואה אותו לראשונה. ובעולם זה, אפשר לקבל החלטות שיהיה בהן, יש לקוות, לשפר את הדברים.
   ספר זה, שנהגה כמונוגרפיה המוקדשת למכלול יצירות, מתחקה אחר התפתחותו של תיאטרון המחול של וופרטל מראשית דרכו ועד ההווה. בצד הפרקים העוסקים באמצעים האמנותיים ובעבודה עם השחקנים-רקדנים, עומדים במוקד הספר תיאורים נפרדים של היצירות, המנסים להאיר בכל פעם הבט מסוים של העבודה (תלבושות, עיצוב במה, מוזיקה, שפה וכו'). כל תיאור מתייחס לגרסת הבכורה של יצירה, שגם לאחר שהוכנסו בה בהמשך שינויים היא נותרה נאמנה לאמירתה הבסיסית. הספר נמנע במודע מהערכה או מהשוואת היצירות זו  לזו, ולו רק מתוך כבוד למכלול היצירה, אשר, אפילו לפי אמות המידה שלה עצמה, ידעה רגעים קשים ובכל זאת היא עולה  מעל לממוצע.
   עבודתה של פינה באוש שבה ומציגה את השאלות המהותיות הכרוכות בריקוד ואת הבעיות היסודיות של  תקשורת בין- אישית. אפשר להבינה אך ורק כמכלול, כחקירה מבריקה, מתמשכת ורבת-פנים של עקרון הכמיהה. מבחינה זו, ספר זה מקרב  אל  יצירה, שהריקוד חב לה אולי את הפתיחות החשובה ביותר לעבר המודרניות.
   איש, כידוע , אינו כותב ספר לבד, ללא תמיכה. לכן ברצוני לנצל הזדמנות זו ולהודות לכל האנשים שתרמו להיווצרותו של ספר זה. בראש ובראשונה, אני מבקש להודות לפינה באוש על שסיפקה לי בראיונותי עימה ובשיחותינו האישיות הרבות מידע על עבודתה ועל האופן שבו היא רואה את העולם.    ידידותנו העשירה את עולמי הרבה מעבר לספר זה. על עצותיו החשובות והמועילות, תודה גם לרונלד קיי, שניהל איתי שיחות ארוכות ויסודיות על הטקסטים. בזמן התחקיר, התגלו בנדיקט בּייֶה, קלאודיה אירמן, מריון ציטו ומתיאס שמיגלט כשותפים סבלניים ונדיבים. גריגורי צ'קוב העמיד לרשותי סרטי וידיאו מן הארכיון העשיר של הלהקה בכל עת שאלה נדרשו לי. מתיאס בורקרט שלף מזכרונו האנציקלופדי תשובות לשאלותי על מוזיקה וסיפק לי עצות חשובות. לאוּרס קאופמן אני מודה על שקרא את כתב-היד ברוב תשומת לב ואימת עובדתית את הכתוב בו ותמיד תמיד שמר על חוש ההומור שלו. לבסוף, ברצוני להודות לחברי הלהקה הרבים על שיחותינו המשותפות שלוו באכילה ושתייה. הם הוכיחו לי כי כתיבת ספר כרוכה אמנם בעבודה לא מבוטלת, אך היא גם עשויה להיות מהנה להפליא.
   המהדורה החדשה המונחת לפניכם היא לא רק מעודכנת לחלוטין – בכל הנוגע לתיאור היצירות – אלא גם התווספו לה שני ראיונות, אחד עם מעצבת התלבושות מריון ציטו והאחר עם מעצב הבמה פטר פאבסט. גם להם תודותי על נכונותם   לספק לי מידע ועל ההנאה שהשיחות עימהם הסבו לי.
נורברט סרבוס         ברלין, קיץ 2008
 
תגובה