• כותרת משנה:
  • שם הספר במקור: Acid Sulfurique
  • שם הסופר/ת במקור: Amelie Nothomb
  • עיצוב: אנקטי
  • תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה
  • פורמט: 13.5X21 ס"מ
  • כריכה: רכה
  • מספר עמודים: 172
  • שנת הוצאה: 2007
  • דאנאקוד: 500-120
  • מחיר מומלץ: ₪79

חומצה גופריתנית

אמלי נותומב


"אני מבין שאפשר להזדעזע מ"חומצה גופריתנית" אבל אני בעד המשך קיומם של ספרים מסוג זה. אחד מתפקידיו של רומן הוא אולי לחזות את סוף העולם. הבדיה משמשת להבנת המציאות שלנו - גם אם, ובעיקר כאשר היא מעוררת אימה." (פרדריק בּגבּדה) כשהופיע "חומצה גופריתנית" לראשונה בצרפת, הוא עורר סערה גדולה והפך מיד עם צאתו לאור לרב-מכר. בסגנון כתיבתה הייחודי, חוקרת אמלי נוֹתוֹמבּ את גבולות הטוּב והרשע. היא בוראת עולם דמיוני, אך מציאותי באופן מקומם, ומותחת קו מצמרר בין משטר הנאצים לשלטון הרודני של קופסת הטלוויזיה.

אמלי נוֹתוֹמבּ נולדה בשנת 1967 ביפן למשפחת דיפלומט בלגי ששירת במזרח הרחוק. עד גיל חמש חייתה ביפן, משם נדדה משפחתה לסין, ניו-יורק, בנגלאדש, בורמה ולאוס. כשהיתה בת שבע-עשרה חזרה המשפחה לבלגיה. היא החלה לכתוב רומנים ומאז כתבה 14 ספרים, שרבים מהם הפכו מיד עם הופעתם לרבי-מכר. ספריה תורגמו ל-40 שפות ונלמדים באוניברסיטאות ברחבי העולם. בשנת 1999 זכתה בפרס האקדמיה הצרפתית על ספרה "בחיל וברעדה" שתורגם לעברית כמו גם "תורת ההיגיינה של רוצח" - שניהם בהוצאת "כנרת". ספרה "חרפות וגידופים" ראה אור בהוצאת "עם עובד". ספרה "יומן סנונית" עומד לראות אור בקרוב בהוצאת אסיה.

חלק ראשון

ובא הרגע שבו לא די היה להם עוד בסבלם של האחרים: הייתה דרושה להם ההצגה.כל כישורים לא נדרשו כדי להיות עצור. המצוד נערך בכל מקום ואתר: כולם נלקחו בשרירות לב גמורה, ובלא כל יכולת להתנגד. אמת-המידה האחת והיחידה הייתה היותם בני-אדם.פּאנוֹניק יצאה באותו בוקר לטייל בגן הבוטני. המארגנים הגיעו וסרקו את הגן בקפדנות. הצעירה מצאה את עצמה בתוך משאית.זה היה לפני הקרנת הפרק הראשון: העצורים עדיין לא ידעו מה מצפה להם. הם זעמו. בתחנת הרכבת דחסו אותם לתוך קרון בקר. פּאנוֹניק ראתה שהסריטו אותם: מצלמות אחדות ליוו אותם ולא החמיצו אף לא שמץ מן החרדה שלהם.
או אז הבינה שהתקוממות לא זו בלבד שלא תועיל במאום, אלא שגם תוקרן בטלוויזיה. היא נותרה אפוא כמאובנת במשך כל המסע הארוך. ילדים בכו סביבה, מבוגרים רטנו, קשישים השתנקו. הורידו אותם במחנה דומה לאלה שזה לא כבר שימשו את הנאצים, בהבדל בולט אחד: מצלמות פיקוח הוצבו בכל מקום.כל כישורים לא נדרשו כדי להיות מארגן. המנהלים ראיינו את המועמדים בזה אחר זה ובחרו את בעלי "הפנים המשמעותיות ביותר". אחרי-כן היה צריך מלא שאלוני התנהגות. זְדֶנָה, שמעולם לא עמדה בבחינה כלשהי, התקבלה. הדבר מילא אותה גאווה גדולה. מעתה תוכל לומר שעבדה בטלוויזיה. מקום עבודה ראשון, בגיל עשרים, בלי השכלה: כל מקורביה יחדלו סוף סוף ללעוג לה
הסבירו לה את עקרונות התוכנית. האחראים שאלו אם הדבר מזעזע אותה. "לא, זה חזק," השיבה זְדֶנָה.
בארשת מהורהרת אמר לה צייד הכישרונות שבזה בדיוק העניין.
 "זה מה שאנשים רוצים," הוא הוסיף. "הזיוף, העמדת הפנים, גמרנו עם זה."
היא עברה בהצלחה מבחנים נוספים שבהם הוכיחה כי היא מסוגלת להכות אנשים בלתי מוכּרים לה, לצרוח קללות בלי סיבה, לכפות את סמכותה, לא להתרגש מאנחות בכי.
    "מה שחשוב זה לכבד את הקהל," אמר אחד האחראים, "שום צופה אינו ראוי ליחס של זלזול מצדנו."
זְדֶנָה הסכימה. היא זכתה במשרה של קאפּוֹ.
"יקראו לך קאפּוֹ זְדֶנָה," אמרו לה.
המונח הצבאי מצא חן בעיניה. "את נראית עשר, קאפו זְדֶנָה," הפטירה אל בבואתה שבמראה. וכבר לא הבחינה בכך שצילמו אותה.
בעיתונים כתבו רק על זה. מאמרי המערכת התלהטו, בעלי-מצפון דגולים סערו. ואילו הציבור, הוא ביקש עוד ועוד, החל בשידור הראשון. תוכנית הטלוויזיה, שנקראה בפשטות גמורה "ריכוז", זכתה לקהל שיא. מעולם לא נגעו בזוועות באורח ישיר כל-כך. "משהו קורה," אמרו אנשים.
למצלמה היה מה לצלם. עיניה הרבות שוטטו על פני צריפים שבהם נכלאו האסירים: מחראות, מזרני קש מגובבים זה על גבי זה. המגיש הזכיר את צחנת השתן ואת הקור הלחלוחי שהטלוויזיה, לרוע המזל, לא יכלה להעביר. כל קאפו זכה בדקות אחדות כדי להציג את עצמו. זְדֶנָה לא ידעה את נפשה. המצלמה תתמקד בה, אך ורק בה במשך יותר מחמש-מאות שניות. והעין הסינתטית הזאת  בישרה עוד מיליוני עיניים בשר ודם. "אל תחמיצו את ההזדמנות הזאת לעורר אהדה," אמר אחד המארגנים לאנשי הקאפו. "הציבור רואה בכם פראי-אדם אכזריים: הראו לו שאתם אנושיים." 

"אל תשכחו גם שהטלוויזיה יכולה לשמש במה לאלה מביניכם שיש להם רעיונות, אמונות," לחש אחר, בחיוך חולני, שאמר רבות על הזוועות שקיווה לשמוע מפיהם. זְדֶנָה שאלה את עצמה אם אמנם יש לה רעיונות כלשהם. המהומה שבראשה, שאותה כינתה ברוב יומרה מחשבה, לא סחררה אותה עד כדי כך שתשיב בחיוב. אולם היא שיערה שלא תתקשה כלל לעורר אהדה.
תמימות רוֹוחת היא: אנשים אינם יודעים עד כמה הטלוויזיה מכערת אותם. זְדֶנָה הכינה את הנאום שלה מול המראה, אך לא שיערה שהמצלמה תהיה הרבה פחות סלחנית כלפיה מאשר הבבואה שלה.

 

 

מאשה צור גלוזמן, nrg מעריב, 15.04.07
פרויקט Y, גרסת אושוויץ

 


 גואל פינטו, גלריה "הארץ" ,13.05.07
בכל שנה בסתיו

 

 

חנה הרציג, "הארץ" ספרות, 25.04.07

"חומצה גופריתנית" אמור להטיח בפנינו את העיוות שהטלוויזיה מחוללת בנפשנו

 

 

אריק גלסנר, מבקר חופשי, 27.04.08
על אמלי נותומב

 

 

מאיה דוידוביץ', אתר אסימון, 17.05.07
עד כמה המדיה הרגילה אותנו להנות מהרוע 

תגובה