• כותרת משנה:
  • שם הספר במקור: The Tree
  • שם הסופר/ת במקור: John Fowles
  • מאנגלית: עידן לנדו
  • עיצוב ועימוד: נדב שלו
  • פורמט: 13.8X21.5
  • כריכה: רכה עם דשים
  • מספר עמודים: 92 + חיתוכי עץ
  • שנת הוצאה: 2021
  • דאנאקוד: 500-191
  • מחיר מומלץ: ₪79

העץ

ג'ון פאולס


ממואר פילוסופי מעורר השראה, שמתחיל כחשבון נוקב עם אב הסולד מהטבע הפראי, וממשיך למדע ולאמנות בתרבות המערב, שהקימו חומות של ניכור בין האדם לבין הטבע. הסופר ג'ון פאולס משוטט בין נופי ילדותו, ציורים ויערות, ומוביל אותנו למסע אל מסתרי הכתיבה, הנמשלת כאן לשיטוט ביער, ואל העצים של חיינו – אלה שפסחנו עליהם מבלי משים, ואלה שעוד נפגוש, יש לקוות, כמי שהתעוררו מתרדמה עמוקה. פאולס מזכיר לנו את ההנאה שבללכת לאיבוד, את היופי בגנים – ובדמיונות – שאינם גזומים, ואת העונג חסר התכלית שבהיעדר כל תוכנית שהיא, בחיים כמו באמנות. הוא מפציר בנו - ומאתגר אותנו – להטות אוזן אל "האיש הירוק" בתוכנו, ולאמץ אל ליבנו את האינטואיטיבי, הבלתי צפוי, שחומק מכל מדידה או הסבר. חיתוכי עץ - אהרון ג'ונסון

ג'ון פאולס (2005-1926), סופר בריטי פורה, הוא מגדולי הסופרים במאה ה-20. במהלך יותר מ-40 שנות כתיבה פירסם יצירות סיפורת ועיון (חלקן עובדו לקולנוע), ואוסף שירים שנמכרו במיליוני עותקים. כמו כן תירגם יצירות מצרפתית לאנגלית. ב-1979 זכה לתהילה עולמית עם פרסום ספרו "אהובת הקצין הצרפתי", שעובד לסרט בכיכובה של מריל סטריפ.

העצים הראשונים שהכרתי כהלכה היו עצי התפוח והאגס בגן של בית ילדותי. זה אולי נשמע כפרי ופסטורלי, אבל לא כך היה הדבר, שכֵּן הבית שלנו שכן מבודד למחצה בפרבר של שנות העשרים על שפך התמזה, כ-65 קילומטרים מלונדון. הגן האחורי היה קטנטן, פחות מ-400 מטר רבוע, אבל אבי דחס בקצהו האחד ולאורך גדר צידית סומכות מסבָכות ברזל וחגורות הדליה לתמיכה בצמחייה. אפילו במדשאה הזעירה הצטופפו חמישה עצי תפוח, ששרדו רק בזכות גיזום מתמיד של ענפיהם. זו היתה חריגה מהחלקות השגרתיות יותר של שכנינו, על גבול האבסורד, כמו ניסיון התחזוּת לחלק מגינת ירק לצד בית אחוזה אדיר ממדים. למעשה, איש לא ראה בכך מעשה שטות, הודות לפירות שהניבו אותם עצים.

 

שמות הזנים של תפוחים ואגסים, בדומה לשמותיהם של יינות – כשלעצמם, אין בהם ערובה לאיכות. אפשר למצוא שתי תוויות זהות על שני עצים, אך אלו יניבו פירות שונים זה מזה כמו יקב מעולה ויקב בינוני מאותו מדרון. אפילו אותו העץ עשוי להשתנות משנה לשנה. וכמו בנוגע ליין, המרכיבים המהותיים הם טיב הקרקע, המיקום והאקלים השנתי; אך מעבר לגורמים האקראיים הללו, טיפוח ביד אדם. אין ספק שהעצים של אבי, שנהנו מלכתחילה מאדמת סחף מקומית, זכו לגיזום המסור ביותר, ליד מפנקת ולתפילות האדוקות ביותר באנגליה כולה, ובאופן תדיר קטפו פרסים בתצוגות באזור. טעמם היה ודאי המשובח מסוגם – זנים שנעשים נדירים יותר ויותר בימי הסופרמרקט האלה בשל חסרונותיהם המסחריים, כמו ציפתם העדינה או הכורח העלוּם "להיאכל היישר מן העץ" – הטעם המשובח ביותר שידעתי מעודי. עדיין רודף אותי זיכרונם, זיכרון שמותיהם וטעמיהם, צ'ארלס רוס וליידי סאדלי, פּיסגוּד נוֹנסאץ' ומלך הפּיפּינים. גם הזנים הפופולריים יותר שהוא גידל, כמו קומיס ג'יימס גריב וקוֹקס אורנג' – המוצרט והבטהובן של מדע גידול הפירות – סיגלו לעצמם על עצי הכלונסאות המחוכמים שלו תועפות טעם ועידון, שרק לעתים נדירות פגשתי כמותם מאז. בין השאר זה היה משום שהוא היטיב לדעת מתי בדיוק לאכול את הפרי. אגס קומיס צריך שבועות אחדים כדי להבשיל בחנות, אבל ביום אחד בלבד הוא בשיאו. השלמוּת בזן הגריב רגעית ובת חלוף כמעט בה במידה.

 

עצים אלה השפיעו על חיינו הרבה יותר משהבנתי בנעוריי. התייחסתי אליהם כפי שאבי הציג אותם לעולם, תחביב ותו לא; עניין שבשגרה, או מחויב המציאוּת, כמו הדאגות הכספיות התמידיות שלו, היעלמויותיו היומיומיות ללונדון, כיב התריסריון שלו – או מן הצד החיובי, הגולף של סופי השבוע, טניס, החיבה שלו לתחרויות קריקט מחוזיות. אבל כבר אז הם היו יותר מעצים - שמותיהם, מִנהגם וטבעם התקיימו באותו מישור רגשי כמו זה של בן משפחה.

 

כבר אז הזדקר לעין הבדל בולט אחד בין אבי לביני, אלא שהילד שהייתי לא היה מודע לו, או ראה בו הבדל של טעם בלבד, אולי של גיל, בחירת תחביב ותו לא. כך או כך, קרובי משפחה שלי עודדו את ההבדל ההוא, ובעיניי אז אף קידשו אותו. היה לי דוד חוקר חרקים נלהב, והוא היה לוקח אותי מדי פעם לסיורים בחיק הטבע – להציב רשתות, לפתות עשים בסוכר, לצוד זחלים וכהנה וכהנה – ומלמד אותי את האמנות המעודנת של 'קיבוע' היצורים שלכדנו. היו גם שני בני דודים, מבוגרים ממני בהרבה. האחד היה מגדל תה בקניה, דייג נלהב וצייד של חיות בר גדולות, שבביקוריו המזדמנים אצלנו ראיתי בו את בר-המזל הגדול ביותר עלי אדמות. השני היה קרוב שאין משפחה אנגלית הגונה ממעמד הביניים שלמה בלעדיו, אקסצנטרי עד חורמה, שהתאים לחיי הפרברים וערכיהם לא יותר משקיפוד מתאים לספה. הוא הצליח לצרף יחדיו אוסף מעורר השתאות של תחומי עניין פרטיים: יינות וינטאג' אדומים, ריצות למרחקים ארוכים (הוא היה ברמה בינלאומית), טופוגרפיה ונמלים, שאודותיהן היה בר-סמכא. קינאתי בו ללא גבול על החופש שלו לצאת לטיולי הליכה, על התצלומים הרבים מספור שהביא ממקומות אקזוטיים, על הידע המעמיק שלו בשֹדאות ובטבע; ולפלא היה בעיניי שאבי החשיב את יצור האנוש המרתק הזה לחצי משוגע.  

 

קרובי משפחה אלה עוררו בי בתוך זמן קצר תשוקה לחקר הטבע ולאזור הכפרי; כלומר, כמיהה להימלט מאותם עצים בלתי טבעיים בתכלית שבגן האחורי שלנו, ומכל מה שהם מייצגים. מבלי לדעת זאת, התחלתי בכך לרמוס את נשמתו של אבי. יותר ויותר התאוויתי אל מה שנעדר מסביבתי הקרובה: מרחבים, פראיות, גבעות, יערות... בעיקר, אני חושב, אזורי יערות, עצים 'אמיתיים'. להוציא חריג אחד או שניים – אדמת הביצות של אסקס, הטונדרה הארקטית – תמיד תיעבתי ארצות שטוחות נעדרות עצים. דומה שהזמן שולט בהן ללא מצרים, מתקתק חסר רחמים כמו שעון. אבל עצים מעקמים את הזמן, או ליתר דיוק יוצרים מגוון זמנים: כאן דחוס ובוטה, שם רגוע וגלי – אף פעם לא משתרך, מכאני, חדגוני ללא מפלט. עודני חש בכך בפתחו של כל אחד מאינספור היערות הקטנים והנסתרים באזור הגבול של מחוז דֶבוֹן-דוֹרְסֶט, שבו אני חי כעת; זה כמעט כמו לעזוב את האדמה ולהיכנס אל הים, אל תווך אחר, ממד אחר. בצעירותי זאת היתה תחושה חריפה. להתגנב אל בין העצים, תמיד היה להתגנב לגן עדן.

 

האם הקרע הזה ביני לבין אבי היה מגיע לכדי כך גם אלמלא נולד היטלר, זאת לא אוכל לדעת. לאור המצב, הוא היה בלתי נמנע עקב מלחמת העולם השנייה על סכנותיה. נאלצנו לעזוב את פרבר אסקס שלנו לטובת כפר מרוחק בדבונשייר, שם כל הכמיהות החשאיות שלי היו עתידות להתגשם מעבר לחלומותיי הפרועים ביותר. בלב חפץ זנחתי את האוסף הקטן שלו של עצי פרי מצומקים ומכוּוצים, שם בעולם החדש שלי, אמריקה שלי הגדושת עצים טבעיים לאין קץ. אגיע מיד לְמה היתה – ועדיין – משמעותו של "שלי" עבורי, אבל קודם אנסה להבהיר מה היתה משמעות "שלו" עבורו, כפי שאני חושד היום; ומדוע היתה להם משמעות כזאת. עם הגיל המתקדם אני מבין שהשוני התהומי למראית עין בגישה שלנו לטבע – בעיקר בכל האמור בעצים -  שירת באופן מתמיה את אותה מטרה, מעין מערכת שורשים משותפת, שזורה, תבנית פרדוקסלית.

תגובה