• כותרת משנה:
  • שם הספר במקור: Arte Come Mestiere
  • שם הסופר/ת במקור: Bruno Munari
  • תרגום מאיטלקית: שירלי פינצ'י לב
  • עריכה מדעית, עיצוב ועימוד: נדב שלו
  • עריכה מדעית: יונתן ונטורה
  • פורמט: 14.2X21
  • כריכה: רכה עם דשים
  • מספר עמודים: 290
  • שנת הוצאה: 2020
  • דאנאקוד: 500-183
  • מחיר מומלץ: ₪114

עיצוב כאמנות

ברונו מונארי


עיצוב כאמנות הוא מסע מאויר באפשרויות האמנותיות של העיצוב המודרני תחת האני-מאמין של ברונו מונארי, "לדעת לראות". מסע שמשרטט את הדרך שבה אחד המוחות הדגולים של המאה העשרים חי את האמנות שאותה יצר, ועיצב את האמנות שאותה חי. "כדי לשמר את רוח הילדות במשך החיים יש לשמר את הסקרנות ללמוד, את ההנאה שבלהבין ואת התשוקה לתקשר." ברונו מונארי (1998-1907), יליד מילנו, מגדולי המעצבים בכל הזמנים, הילד הרע של עולם העיצוב האיטלקי במאה העשרים, וממטביעי החותם המשמעותי בו ובעולם כולו. "לאונרדו החדש", כפי שפיקאסו קרא לו. "גאון, ילד, פילוסוף, מורה שלומד מהחיים ויוצר אותם בו-זמנית," אמר עליו אוצר תערוכה שלו.

ברונו מונארי (1998-1907), יליד מילנו, מגדולי המעצבים בכל הזמנים, הילד הרע של עולם העיצוב האיטלקי במאה העשרים, וממטביעי החותם המשמעותי בו ובעולם כולו. "לאונרדו החדש", כפי שפיקאסו קרא לו. "גאון, ילד, פילוסוף, מורה שלומד מהחיים ויוצר אותם בו-זמנית," אמר עליו אוצר תערוכה שלו. ברונו מונארי, פוטוריסט נצחי, ממציא, אמן, מעצב חזותי-גראפי-תעשייתי, פסל, צייר, סופר לילדים, מעצב רהיטים, מומחה לקסֶרוֹגרפיה, קולנוען, משורר, בונה צעצועים, כותב, הוגה יצירתי, חוקר קינֶסתֶנזיה (תחושת התנועה), מרצה, מהפכן מחשבתי, חוקר-מרחב בלתי נלאה, אסתטיקן ניסויי. יוצר מיוחד במינו בעל כישורי חשיבה ויצירה של ילד – חשיבה פשוטה, כמעט תמימה, שאילת שאלות אינסופיות – ותפיסת עולם פילוסופית המאמינה ש"קִדמה פירושה לפשט דברים ולא לסבך אותם", שהסוד הוא התבוננות בדברים מזוויות ראייה רבות ובלתי אפשריות. לא בכדי אהב לטעון שמשמעות שמו ביפנית היא "ליצור משהו מלא-כלום", בהיותו רב-אמן בהפיכת רעיון למציאות. מנורות, שלטי דרכים, טיפוגרפיה, כרזות, ספרי ילדים, פרסום, מכוניות, כיסאות - אלה רק חלק קטן מהאובייקטים שנגע בהם על מנת לחדש את הקשר שאבד מזמן בין האמנות לקהל, בין אנשים חיים לבין אמנות כדבר חי, ולהדגיש את התפקיד שממלא העיצוב בפריטים הכי יומיומיים שלנו.

 

נספח: המכונות של ילדותי

ברונו מונארי

 (1924)

המכונה הייתה רחוקה.

יצאנו מהכפר בשעות אחר הצהריים המוקדמות מהצד של מנזר ונגדיאצה, לאורך הנהר  אָדיגֶטוֹ, בצל שדרה של תרזות ריחניות. בתום דרך ארוכה מאובקת ושטופת שמש נחשף לעינינו סכר עצום, גדול יותר מהכפר, חולש על הנוף עד האופק, לכל מלוא העין, מימין ומשמאל.

מדרגות אבן אחדות הובילו לראש הסכר, אבל אנחנו טיפסנו במאמץ על סוללת העפר הגדולה, וחצינו את חלקת האספסת הקרירה כנגד ברכינו החשופות.

המראה מראש הסכר היה עוצר נשימה, גם בגלל ההתנשפות בתום הריצה בעלייה. והנה, המכונה שלנו הייתה שם, צפה על המים סמוך לגדה - טחנת עץ ישנה שנראתה כאילו בנה אותה רובינזון קרוזו.

השמיים היו רחבי ידיים, ורוח פרעה את שערנו; מסת המים האפורה והגדולה של נהר האדיג'ה זרמה לאיטה, משרטטת פה ושם מערבולות מסוכנות. מבחינתי ומבחינת חברַי – המים הגיעו מהלא-נודע וזרמו לעבר הלא-נודע, נושאים איתם גזרי עצים וענפים יבשים, עשבים ושיחים עקורים, ומעת לעת פריטים מוזרים ופגרי חתולים.

עברנו בזה אחר זה את שביל העץ הצר שחיבר את הטחנה לגדה, והגענו לרפסודה. היא נבנתה מעשרות קורות עץ קשורות זה לזה, שהונחו על שני מצופים גדולים. במרכז הרפסודה הייתה הקבינה עם סכך מעליה. לידה, לצד הנהר, הסתובב לאיטו הגלגל הגדול. המכונה כולה הייתה עשויה עץ מאפיר ישן, שפגעי מזג האוויר חשפו את עורקיו; רק אבני הריחיים וחישורי המתכת של הגלגל הבהיקו, מלוטשים מהחיכוך המתמשך בתוך הקבינה האפלולית, בין קורי העכביש המקומחים לשקים הגדושים שנראו בתבנית בני אדם. המכונה כולה חרקה, נהמה, לחשה, מילמלה וגירגרה. אפשר היה להבחין במקצבים במקביל לסיבוב ההגה. הגלגל הגדול היה מחזה שהשתנה ללא הרף: באיטיות מחושבת הוא שלה מהנהר אצות נהדרות וצמחי מים ירקרקים כמו זכוכית רכה, נשא אותם גבוה ככול האפשר, שיזהרו בשמש, ואז הוריד אותם אט-אט, מטביל אותם מחדש בנתזי טיפות שצנחו ברחש גשם מעודן. זה שימש קול רקע לשאר רעשי הטחנה. מדי פעם התפשט ניחוח של קמח ואצות, מים ואדמה, עץ יבש וטחב. ומדי פעם דג הגלגל הגדול לצד צמחי הנהר גם נוצת תרנגולת, פיסת נייר או עלה נווד, לגיוון הקומפוזיציה המזהירה שלו.

ובעוד חברַי התרוצצו בכל פינה נגישה של הטחנה, ניסו לפרוץ את דלת הקבינה והשליכו אבנים על עופות המים, עמדתי אני ליד הגלגל הגדול, מֵי הנהר זורמים ללא הפוגה תחת הקורות שעליהם ניצבתי כאילו אני תלוי באוויר, והתענגתי על המופע האינסופי של צבעים, אורות ותנועת הגלגל הגדול.

ממש בימים אלה נסעתי במכונית כדי לראות האם הטחנה עדיין שם. הדרך קצרה מאוד, הסכר נמוך, הטחנה איננה עוד.

 

 

תגובה