• כותרת משנה:
  • שם הספר במקור: Vicky Victoria
  • שם הסופר/ת במקור: Gai Ad
  • עיצוב ועימוד: עדה ורדי
  • : גיא עד
  • עריכה: תמר וייס
  • פורמט: 13.5X21 ס"מ
  • כריכה: רכה עם דשים
  • מספר עמודים: 219
  • שנת הוצאה: 2020
  • דאנאקוד: 500-189
  • מחיר מומלץ: ₪89

ויקי ויקטוריה

גיא עד


בראשית חיינו מישהו מטיל אותנו על חוף ים גדול ואומר: תִצלחו. ביום שבו ויקי מנילה עוזבת את בית הוריה ומהגרת לתל אביב עם בנה הצעיר, נוכחותה מציתה נפשות וגורמת לאנשים סביבה להתמסר לרגשותיהם, מלאכה שהעדיפו לדחות. אבל הגיע הרגע, שכן אי-אפשר לרפרף על שלוליות הכאב; החיים מתקוממים על כך. לאורך 52 ימים בעיר המפלט, שלוש משפחות ושתי טעויות טוות את עלילת ויקי ויקטוריה ואת הניסיון ההרואי של הכול לצלוח אל החוף. ויקי מנילה תצטרך להפסיק לשקר. מתי ליבּר יתעורר לתוך הגעגועים לאחותו המתה. גליה נוימן, שתמיד הילכה על הפס הרחב, לא תוכל עוד להיאחז בו, אביה יזכה לביקור נדיר בעוצמתו ואיזידור גד, חבר ילדות מתודלק באהבה, לא יחפה יותר על אף אחד. בלב סערת חייהן של הדמויות, צף וקם מחדש 'אברמסקי' – אי קולינרי אליו הן נשטפות וממנו הן יוצאות למסען, שהוא מזהיר בבדידותו, אבל בקצהו אולי יש תקווה. ויקי ויקטוריה, ספרה השישי של גיא עד, מפליא לתאר את דרמת החיים במקוריות, בעדינות, עם צחוק ויופי. גיא עד היא כלת פרס ראש הממשלה. ספרה 'הבארשבעים' נכלל ברשימה הארוכה לפרס ספיר.

סופרת, מתרגמת, עורכת, תסריטאית. ילידת באר שבע. גיא סיימה לימודי תואר ראשון במדעי החיים באוניברסיטת תל אביב ולימודי תואר שני בטיפול באמנויות בלסלי קולג' בקיימברידג'. היא חיה 7 שנים בניו יורק, שם עבדה עם חולי אלצהיימר במעון יום גריאטרי בהארלם. עם שובה לישראל, בשנת 1998, עזבה את העולם הטיפולי ועברה לעסוק בכתיבה, תרגום ותסריטאות. כיום היא מתגוררת בתל אביב עם שני ילדיה. בין ספריה: אגו מלגו, הרימון 7, דן שחור לבן.

איזידור וגאולה טיילו להם שלובי זרוע בין המעברים בסופרמרקט. הם ערכו את הקנייה החודשית של היבֵשים. גאולה נעצרה מול שימורי עגבניות.

"מה ההבדל בין עגבניות מרוסקות לרסק?" היא שאלה.

"אין הבדל. כל חברה קוראת לזה אחרת."

"לא. אני בטוחה שזה לא אותו דבר." היא שחררה את ידו של איזידור מידה והניחה אותה על כתפה. כעת היו שתי ידיה פנויות, והיא לקחה את שני המוצרים והשוותה ביניהם.

"בעגבניות המרוסקות יש מיץ עגבניות, ברסק אין," הודיעה.

"אז ניקח את העגבניות," איזידור אמר. היא הניחה שלוש קופסאות בעגלת הקניות, הניעה את העגלה והחזירה את היד של איזידור לחיקה סימולטנית. הם המשיכו לפסוע, נטולי בהילות, לאורך המעבר.

"איזי, יש את הסרדינים שאתה אוהב."

"אבל אני אוכל אותם עם בצל, גאולה." הוא התבונן לשום מקום. משקפיו הכהים הדגישו את עיוורונו.

"אני יודעת. תאכל אותם כשאסע לאחותי."

"ואז תחזרי והכול יסריח מבצל. את שונאת את זה."

"אני שונאת גם את אחותי. אז מה?"

הם צחקו, והיא הניחה סרדינים בעגלה.

איזידור היה קצת יותר גבוה מגאולה. הוא לבש מעיל גשם חום, היא לבשה מעיל גשם סגול עז. מאחור הם נראו כמו גב אחד רחב ואיתן של חוסר טעם. גאולה נעצרה שוב.

איזידור נעצר איתה. "מה את צריכה?" שאל.

"צבע לשיער. יש כאן איזו חברה חדשה שאני לא מכירה."

"בשביל מה את צריכה את זה?"

"אני נראית נורא. אחותי תתעלף."

הם הביטו אחד על השני, ושוב פרצו בצחוק.

היא לא לקחה צבע לשיער. יחד המשיכו לכיוון השמפו, ובקבוק ירוק הונח בתוך העגלה הקטנה. עכשיו הם נעצרו מול חטיפי בריאות וגרפו שישייה.

"שיהיה לך לכרסם ברכבת. זאת נסיעה ארוכה."

"נכון, ואי-אפשר לעשן."

 

*

 

"תפסיק להסתכל," ויקי אמרה לדניאל.

"גם את הסתכלת."

"לא נכון."

"כן נכון."

"לא נכון. ניסיתי לזכור מה עוד צריך לקנות."

"אבל אלה השכנים שלנו, אמא, איזידור וגאולה, הכרנו אותם הבוקר."

"נכון."

"אז בואי נגיד להם שלום."

"לא, הם עסוקים. בפעם אחרת," אמרה ויקי והתרחקה עם העגלה. הם עוררו בה קנאה, עיוור ומכוערת שכמותם. הם נראו מסוג האנשים שהחֶברה מוחטת על המדרכה, אבל לא נראה שהם טרודים בזוטות כמו החֶברה ומחשבותיה. נראה שהם מתנהלים שלווים לגמרי מעצם שהייתם המשותפת. ויקי לא יכלה לסבול את השמחה שהפיצו ברחבי הסופרמרקט בפזרנות משהו, בזחיחות של אנשים מאושרים.

כעת צעד הזוג לכיוון הקופה והסתדר בשורה עורפית. גאולה שילמה וארגנה משלוח, ואיזידור עמד מאחוריה כשידו מונחת על כתפיה. מחוץ לסופרמרקט היו מאוזנים שוב. הוא החזיק את ידה ובידו השנייה שלף מקל טלסקופי, והם נבלעו בין האנשים.

 

כשהטלפון שלה צלצל ויקי כבר חתמה על החשבונית. היא מילאה שני ארגזים ב-667 ש"ח. דניאל שלף את הנייד שלה מהכיס האחורי של מכנסיה ובדק את הצג. היא לקחה מידיו את הטלפון ובעטה בו ברגלה, בעיטת לֵך לךָ, והוא, שהיה בעל גוף דחוס, עם כרס של נהג קטר, השמיע צחוק חלול ונאחז באחד הארגזים כדי לחסום את אמא שלו במעבר הצר שבין שתי קופאיות. הקופאית הסתכלה עליו. היא סימנה לו באצבע להיות בשקט. הוא מיד הרצין והשתתק. ויקי ראתה שהשיחה לא מזוהה ולא ענתה. בטח מנסים למכור לה משהו. היא דחפה את הנייד בחזרה לכיס האחורי ומסרה לקופאית כתובת. אחר כך סידרה את הסוודר שלה, סגרה את התיק והושיטה יד לדניאל, פעולה שהרגיעה אותו מיד. היא שאלה מתי יגיע המשלוח, והקופאית אמרה שאין לדעת, אבל בחור צעיר וחסון התייצב ליד הארגז בתוך שניות ואמר שאפשר לצאת לדרך. הקופאית חייכה לעצמה. אפשר היה להבין אותו. לוויקי היה המראה הזה של נשים שלא מתאמצות. שככה זה אצלן. גוף קצת גברי עם רגליים ארוכות, טוסיק קטן וגב רחב כמו של מתעמלת. עדיין אפשר היה לתאר אותה כאדמונית, למרות שערה הנחושתי שהלך וכהה עם השנים. הוא היה פזור, נערתי משהו, ועיטר פנים ארוכים ויפים שלא תמיד מודעים לתגובה שהם מעוררים. עיניה היו כחולות וכהות מאוד, אפה גדול, והשפתיים שלה זזו כשחשבה או הרגישה כל מה שלא יכלה להגיד.

הם יצאו לדרך.

דניאל אחז ביד של אמא שלו והביט מדי פעם אחורה, לבחור מהמשלוחים, אולי כדי לוודא שהאוכל בעקבותיהם.

בבית, אחרי שפרקה את המצרכים, ויקי נתנה לבחור טיפ ונעמדה מול כל הבקבוקים והשקיות שהיו צריכים למצוא עכשיו את דרכם לארונות הריקים. עד עכשיו היתה פטורה מקניות בסופר, וכעת לא היתה לה ברירה. דניאל עזר לה לסדר את המצרכים, וכך הבטיחה שהוא ידע את מיקומם כשהיא לא תהיה בסביבה.
"נו, איך הסופרמרקט שלנו?" היא שאלה.

"רחוק," דניאל ענה.

"יש גם מכולת בקצה הרחוב, לדברים הקטנים," אמרה. היא יצאה לעשן במרפסת. לא ממש מרפסת, מין אדנית רחבה שאפשר היה לעמוד בה בקושי, להישען על המעקה ולהסתכל החוצה. אבל תל אביב קראה לזה מרפסת, וכך גם ויקי.

שישה בינואר. אוויר נעים. ויקי עצמה עיניים. כל כך צעירה, עם ילד בכיתה ג', כשהיא רק בדרך לחיים, אפילו לא על נתיבם. אם לא היה לה ילד, הו הו. היא צחקה בסלחנות, אחרי שנתפסה מורחת את עצמה בזמן אמת. היא פקחה את עיניה וראתה את איזידור וגאולה צועדים לעבר הבניין.

היא נכנסה הביתה למקרה שגאולה תחליט להרים את ראשה ומבטיהן ייפגשו.

 

תגובה