• כותרת משנה: ניסוי במצרים הכפרית
  • שם הספר במקור: Architecture For The Poor
  • שם הסופר/ת במקור: Hassan Fathy
  • תרגום מאנגלית: מיכל שליו
  • עיצוב ועימוד: נדב שלו
  • פורמט: 15X22
  • כריכה: רכה עם דשים
  • מספר עמודים: 435
  • שנת הוצאה: 2020
  • דאנאקוד: 500-181
  • מחיר מומלץ: ₪128

אדריכלות לעניים

חסן פתחי


"בתים נבנים על ידי האנשים שחיים בהם, והחוכמה היא להשתמש במה שיש". האדריכל המצרי חסן פתחי (1989-1900) היה פורץ דרך מהפכני, שקרא תיגר על עידן הבטון והטכנולוגיה המודרנית, חזר לבנות בבוץ ובחומר בתכנון הומני קהילתי, והשיב לגדולתה את האדריכלות המדברית המקומית של בתי החומר. כך הפך לחלוץ האדריכלות התואמת את תנאי הסביבה. ספרו אדריכלות לעניים היה לתנ"ך של החֲזָרה לטכניקות בנייה עתיקות בבוץ ואדמה, שכן "החומר הוא הדבר הנכון לעטוף בו את האדם." הספר מגולל את קורותיו של פרויקט הבנייה הכפרית שהגה לגורנה החדשה, ורבים בעולם רואים במִשנה הפילוסופית-מעשית הזו את הטקסט המשמעותי ביותר שנכתב בנושא תכנון אדריכלי בר-קיימא. פתחי נוקט בו לשון אישית פרגמטית, כשלנגד עיניו הכפריים המקומיים על משאביהם, הרגלי חייהם והמסורת שהם באים ממנה. בהקדמה הוא כותב: "כיוון שהצעותיי נוגעות בעיקר לאיש הכפר, ספרי מוקדש לו. הייתי רוצה להפנותו לו לבדו, ואני מקווה שקרוב היום שבו יוכל לקרוא ולשפוט אותו בעצמו."

האדריכל המצרי חסן פתחי (1989-1900) היה פורץ דרך מהפכני, שקרא תיגר על עידן הבטון והטכנולוגיה המודרנית, חזר לבנות בבוץ ובחומר בתכנון הומני קהילתי, והשיב לגדולתה את האדריכלות המדברית המקומית של בתי החומר. כך הפך לחלוץ האדריכלות התואמת את תנאי הסביבה. נוסף על היותו אדריכל, היה פתחי גם פילוסוף, מוזיקאי חובב, מחזאי, ממציא, הומניסט, משורר וצייר. הוא נולד באלכסנדריה למשפחה מבוססת, ובצעירותו עברה המשפחה לקהיר, שם התחנך בבתי ספר אנגליים וצרפתיים. בנסיעותיו לחופשות הקיץ עם משפחתו באלכסנדריהֿ, ראה דרך חלון הרכבת את הכפריים מעבדים את אדמותיהם, את חושות הבוץ הפשוטות שבהם התגוררו, והוקסם מהפשטות המופלאה. בתום לימודיו התמקד בפתרונות דיור בני-השגה עבורם. לצורך כך חקר שרידים של אדריכלות נובית עתיקה, שהובילו אותו להחייאת מסורת הבנייה של קמרונות וכיפות בעזרת לבני אדמה – מה שהפך לסימן ההיכר של סגנונו ולאבן דרך במורשתו האדריכלית. במהלך חייו תיכנן כ-160 פרויקטים במצרים ובעולם, שגולת הכותרת בהם היא הכפר גורנה החדשה ליד לוקסור, שבו ניסח פתחי מחדש את תפקידו של האדריכל בעת המודרנית והצליח לייצר דוגמה מעשית לפילוסופיית האדריכלות שפיתח. הכפר נבנה במאמץ קהילתי משותף בטכניקה שניצלה את הזמינות והמקומיות של חומרי הבנייה (אדמה, קש וחול), ללא הזדקקות לחומרים מודרניים כמו ברזל ובטון. הוא שילב אלמנטים מסורתיים מהאדריכלות הערבית, יצר מרחבים של מנוחה מהחוץ והתאים את הבית לצורכי האדם.

גן העדן האבוד: הכפר

 

אילו היו נותנים לכם מיליון פאונד, מה הייתם עושים בהם? בילדותנו הרבו לשאול אותנו את השאלה הזאת, והיא גרמה לנו להפליג בדמיונות ולשקוע בחלומות בהקיץ. לי היו שתי תשובות אפשריות: הראשונה, לקנות יאכטה, לשכור תזמורת, להפליג מסביב לעולם עם החברים שלי כשאנו מאזינים לבאך, לשומאן ולברהמס. השנייה, לבנות כפר שבו יוכלו הפלאחים לחיות את החיים שביקשתי בעבורם.

לתשובה השנייה היו שורשים עמוקים, שראשיתם בילדותי. תמיד רחשתי אהבה עמוקה לכפר, אבל זו הייתה אהבה לרעיון, לא לדבר-מה שהכרתי באמת. ראיתי את הכפר, מקום מגוריהם של הפלאחים, מחלונות הרכבת שנסענו בה מקהיר בדרכנו לבלות את חופשת הקיץ באלכסנדריה, אבל אל החוויה החטופה הזאת הצטרפו שתי תמונות סותרות, שקיבלתי מאבי ומאמי.

אבי הדיר רגליו מהכפר. בעיניו היה זה מקום שורץ זבובים, יתושים ומים מזוהמים, והוא אסר על ילדיו כל מגע עם הכפר. היו לו כמה אחוזות שם, אך הוא מעולם לא ביקר בהן. מנצורה, עיר הבירה הפרובינציאלית, הייתה הכי קרוב שהגיע לכפר: הוא נסע לשם פעם בשנה כדי לפגוש את מנהלי האחוזה שלו ולגבות את דמי השכירות. כף רגלי לא דרכה על אף אחת מהאדמות שלנו בכפר לפני שמלאו לי עשרים ושבע שנים.

אמי העבירה חלק מילדותה בכפר. זיכרונותיה היפים ביותר היו מהתקופה הזאת, והיא ייחלה לשוב אל הכפר ולהישאר בו עד סוף ימיה. היא סיפרה לנו סיפורים על הכבשים המבויתות שהלכו אחריה, על כל חיות המשק, על התרגולות והיונים, על האופן שבו התיידדה איתן וצפתה בהן לאורך השנה. החיות היחידות שראינו מקרוב היו הכבשים שנקנו לכבוד חג הקורבן ונלקחו לשחיטה רגע אחרי שהצלחנו להתיידד איתן, או עדרי העגלים הצעירים שהובלו ברחובות בדרכם לבית המטבחיים. היא סיפרה לנו שהאנשים בכפר מייצרים את כל הדרוש להם ואינם צריכים לקנות לעולם דבר מלבד אריג לבגדיהם, אפילו הזרדים למטאטאים גדלים על גדות התעלות שבחווה. נראה שירשתי מאמי את הרצון הנכזב לחזור לכפר, והאמנתי שהחיים בו פשוטים, מאושרים ונינוחים יותר מחיי העיר.

שתי התמונות האלה השתלבו בדמיוני ויצרו תמונה של הכפר כגן עדן, אבל גן עדן שענני זבובים מקדירים את שמיו ממעל, והנחלים הזורמים בו לרגליך בוציים ומזוהמים מבילהרציה ודיזנטריה. התמונה הזאת רדפה אותי ועוררה בי תחושה שיש לעשות דבר מה כדי להשיב את הכפר המצרי לימי גן העדן המאושרים. אם הבעיה נראתה לי אז פשוטה, זה היה כי הייתי צעיר ובלתי מנוסה, אבל זו הייתה ועודנה שאלה שחלק גדול ממחשבותיי וכוחותיי מוקדשים לה מאז, בעיה שמורכבותה, שהלכה ונגלתה לי עם השנים ורק חיזקה את אמונתי שיש לעשות דבר מה כדי לפתור אותה. אולם אותו "דבר מה" יוכל להצליח רק אם ינבע מאהבה. האנשים שתפקידם לחולל שינוי בכפר לא יוכלו לעשות זאת באמצעות יוזמות גדולות שישוגרו ממשרדים בקהיר; עליהם לאהוב את הפלאח די הצורך כדי לחיות איתו, לבנות את בתיהם בכפר ולהקדיש את חייהם לעבודה מעשית בשטח למען שיפור החיים בו.

בתום לימודי בבית הספר התיכון, הניעו אותי רגשות אלה כלפי חיי הכפר להירשם לבית הספר לחקלאות. אלא שתלמידים שביקשו להירשם לבית הספר נדרשו לעמוד בבחינת קבלה. אף שהידע המעשי שלי בחקלאות הסתכם במה שראיתי מחלונות הרכבת, חשבתי שלימוד תיאוריה חקלאית מספרי הלימוד יוכל לפצות על מיעוט ידיעותיי. למדתי בקפידה הכול על יבולים מכל הסוגים והתייצבתי בפני הבוחנים (זו הייתה בחינה בעל פה). הבוחן שאל אותי: "אם היה לך שדה כותנה, והיית רוצה לשתול בו אורז, מה היית עושה?" "איזו שאלה טיפשית," חשבתי. "זה פשוט. הייתי עוקר את הכותנה ושותל את האורז." הוא לא הגיב לכך, ושאל אותי כמה זמן לוקח לתירס לצמוח. זיכרוני הטעה אותי, ובמקום לומר שישה שבועות אמרתי שישה חודשים. "אתה בטוח?" שאל הבוחן. "אולי שבעה?" חשבתי על זה. מהרכבת ראיתי שחלק משדות התירס גדולים מאוד, ומעולם לא ראיתי בהם נפש חיה. ודאי לוקח זמן רב לתירס להבשיל. "כן," אמרתי, "אולי שבעה חודשים." "אפילו שמונה?" "כן, אני מניח שכן." "או תשעה?" התחלתי לחשוד שהבוחן אינו מתייחס לתשובתי בכבוד הראוי לה. הם פטרו אותי בנימוס, ומעולם לא התקבלתי לבית הספר לחקלאות.

במקום זאת נרשמתי לפוליטכניון ובחרתי ללמוד אדריכלות. לאחר סיום לימודיי נשלחתי יום אחד לפקח על בניית בית ספר בטָלקָה. טלקה היא עיירה כפרית קטנה על הנהר בצפון הדלתא, מול מנצורה. האתר המיועד לבית הספר היה מחוץ לעיירה, ואחרי היום הראשון או השני התחלתי לעקוף אותה במכוון כדי להימנע מלחצות אותה. סלידה עזה התעוררה בי למראם וריחם של הרחובות הצרים, שהיו שקועים בבוץ ובזוהמה מכל סוג, כי אשפת המטבחים – מים מלוכלכים, קשקשי דגים, ירקות ובשר רקובים – הושלכה אליהם דרך קבע. מראה החנויות הקטנות, המטונפות, הפתוחות לריח ולזבובים שברחוב, שהציגו את קומץ מרכולתן העלובה לעוברי אורח מוכי עוני דיכא אותי כל כך, שלא יכולתי לעבור דרך העיירה.

העיירה הזאת רדפה אותי; לא יכולתי לחשוב על דבר פרט לכניעה הנואשת של האיכרים למצבם, תפיסת החיים המצומקת והמוגבלת שלהם, האדישות שבה קיבלו את מצבם הנורא, שגזר עליהם להתפרנס בדוחק בין המבנים העלובים של טלקה למשך שארית חייהם. גילוי האדישות שלהם החניק את גרוני; חוסר האונים האישי שלי נוכח המחזה הזה ייסר אותי. לא ייתכן שאין מה לעשות!

אלא שהאיכרים היו שקועים עמוק מדי באומללותם מכדי לחולל שינוי. הם נזקקו לבתים הגונים, אבל בתים הם עניין יקר. בערים גדולות התשואה על ההשקעה בדיור מושכת את בעלי ההון, וגופים ציבוריים – עיריות, מועצות אזוריות וכדומה – מספקים לתושבים לעתים קרובות פתרונות דיור בקנה מידה גדול. אבל נראה שלא בעלי ההון ולא המדינה מעוניינים לקחת על עצמם את אספקת הבתים לאיכרים: הם אינם מניבים שכר לבעלי ההון, ואך מעט תהילה לפוליטיקאים. שני הצדדים מתנערים מהסוגיה, והאיכרים מוסיפים לחיות בזוהמה. אלוהים עוזר למי שעוזרים לעצמם, תאמרו אולי, אבל האיכרים האלה לא יוכלו לעשות זאת לעולם. הם בקושי יכולים להרשות לעצמם קנים לחיפוי הבקתות שלהם, איך יוכלו לקוות לרכוש מוטות פלדה, עץ או בטון לבתים טובים, איך יוכלו לשלם לבנאים שיבנו את הבתים האלה? לא. בהיעדר עזרה משמים או מאנשים אחרים, הם מעבירים את חייהם הקצרים, המכוערים ומוכי המחלות בלכלוך ובמצוקה שנולדו אליהם. מיליונים במצרים שותפים למצבם, בזמן שבעולם כולו, לפי נתוני האו"ם, 800 מיליון כפריים – שליש מאוכלוסיית העולם – נדונים למוות בטרם עת בגלל דיור בלתי הולם.

אחת החוות שלנו נמצאה במקרה בסמוך לטלקה, וניצלתי את ההזדמנות כדי להעיף בה מבט. זו הייתה חוויה איומה. עד אז לא היה לי מושג על הזוהמה והכיעור של חיי האיכרים בחווה. ראיתי אוסף של בקתות בוץ נמוכות, אפלות ומלוכלכות, ללא חלונות, ללא שירותים, ללא מים נקיים, בקר שחי פחות או יותר באותו החדר עם בני האדם. לא היה ולו קשר קלוש לכפר האידילי של דמיוני. הכול בחווה האומללה הזאת היה כפוף לכלכלה. הגידולים הגיעו עד לסף הבקתות, שעמדו צפופות בתוך החצר המטונפת כדי להשאיר כמה שיותר מקום ליבולים מניבי רווח. לא היה שום צל, כי צל העצים מפריע לצמיחת הכותנה. דבר לא נעשה מתוך התחשבות בבני האדם שחיו שם את חייהם.

התמונה הזאת החליפה את התמונה הקודמת של גן העדן הכפרי ונחליו הבוציים. אבל אולי היה עליי להודות על כך שהחווה הזאת הייתה שייכת לנו, כי היא גרמה לי להבין שאנחנו האחראים לכך. חלקת הכפר הראשונה שראיתי הייתה אחת החוות של משפחתי, ואנחנו חיינו בשלווה וללא כל מודעות לאומללות המחליאה של האיכרים.

מובן שדחקתי בהוריי לשפץ את החווה, והם עשו זאת. אבל חוץ מבניית החווה ובתי האיכרים עצמם, עניין אותי בעיקר לבנות שם בית למשפחה שלנו. הרגשתי שהסיבה העיקרית למצבה המוזנח של החווה הייתה שאיש מאיתנו מעולם לא ביקר בה, ושהערובה הטובה ביותר להישארותה במצב הולם תהיה שבני משפחתנו ישהו שם לעתים קרובות ככל האפשר. למרבה מזל היה שם בית קיט קטן בן שני חדרים, שעלה בידי לשפץ ולעצב מחדש, אף שהוריי חשבו אותי למשוגע. הוא אכן הסתבר כנעים במידה כזו, שאחי שהה בו והביא אליו אורחים, והבית היה כמעט תמיד מאוכלס.

 

 

תגובה