• כותרת משנה:
  • שם הספר במקור: The Bridegroom Was a Dog
  • שם הסופר/ת במקור: Tawada Yoko
  • תרגום מיפנית: מיכל דליות-בול
  • עיצוב ועימוד: נדב שלו
  • פורמט: 13.5X21
  • כריכה: רכה עם דשים
  • מספר עמודים: 132
  • שנת הוצאה: 2019
  • דאנאקוד: 300-177
  • מחיר מומלץ: ₪79

חתן הולך על-ארבע

טוואדה יוקו


מִיצוּקוֹ, מורה עוצרת נשימה ובעלת רוח חופשיה, מספרת לתלמידיה אגדת עם על נסיכה יפנית שנישאה לכלב שאהב ללקק היטב את חור-ישבנה. זמן מה לאחר מכן חייה של מיצוקו מתהפכים עֵת גבר קדמוני דמוי-כלב מגיע לביתה ופותח במין חייתי איתה. היא משתעבדת אליו מיד. אלא שבתום האקט הוא פונֶה לנקות ולקרצף את הבית... והשמועות, כמובן, מתעופפות להן ברחבי העיר. הנובלה חתן הולך על-ארבע, שהוכתרה בניו יורק טיימס כיצירת המופת שלה, זיכתה את טוואדה יוקו בפרס אקוטגווה היוקרתי. היא מתמקדת בדמויות נשיות שמתערערות מאישיותה המטלטלת לתפארת של מיצוקו. טוואדה נעה בקלילות בין מציאות לחלום, בין בני אדם לבעלי חיים, בעולם מאגי-גחמני שדבר בו אינו צפוי, והכול בגדר מפתיע. הנובלה פרסונה, היא על נערה יפנית שבוחרת לצאת ללמוד עם אחיה בהמבורג ונאלצת להתמודד שם עם זרות עמוקה, ועם שאלות בלתי פתורות על זהותה בעולם שרק מתיימר לאפשר חיים קוסמופוליטיים ובעצם שומר בתוקף על גבולות אתניים, גזעיים, מעמדיים ותרבותיים. היא יוצאת למסע אחוז טירוף מיניות ותשוקה במרחבים אסורים של העיר, במרחבים של שאלות שלא כדאי לשאול.

טוואדה יוקו, נולדה בשנת 1960 ביפן ועברה להתגורר בגרמניה בשנת 1982. היא כותבת שירה, פרוזה ומחזות ביפנית ובגרמנית, באופן שמשקף לדבריה את קיומה 'בין לבין', היינו, בפער שבין השפות והתרבויות. יצירותיה זכו בין השאר במדליית גתה בגרמניה, ובפרס אקוטגווה ופרס טניזקי ביפן, ותורגמו לעשרות שפות.

אחרית דבר

 מיכל דליות-בול

"להיות זר זו אמנות" – טוואדה יוקו (מתוך ריאיון)

"החתול" המליץ לי לקרוא את הסיפורים של טָוָואדָה יוֹקוֹ. הוא שלח לי כמה סיפורים קצרים ונובלות של סופרים יפנים עכשוויים וכתב שהם כולם נפלאים, אבל שהמרגש מכולם הוא ללא ספק הסיפור  פרסונה של טוואדה. החתול הוא פרופסור מ... הוא מכנה את עצמו "החתול", וכך קוראים לו כולם. הוא מלמד באוניברסיטה שנמצאת בקצה הצפוני המרוחק של האי המרכזי של יפן, שם החורף המושלג הארוך והקר מעביר בכל שנה כמה נשמות בודדות על דעתן. בכל עונה קפואה כזו אחדות מהן נרדמות למוות הלומות שיכר באישון לילה על ספסל. לפני כמה שנים היורש של מקדש בודהיסטי שהילת העבר זהובה על קירותיו, נמצא כך עטור כפור עם אור שחר ראשון. את הנשמות ששרדו את החורף מנסה לפייס האביב שמתפרץ במלוא הדר יופיו עם פריחת הדובדבן המאוחרת. לכאן נאספים בדרך-לא-דרך אנשי רוח כישרוניים, בוגרי האוניברסיטאות הטובות ביותר ביפן ובעולם, שמעולם לא התכוונו - ואולי לא צלח בידם - להשתלב במערכת הממסדית השוחקת של גולת האקדמיה היפנית. אנשים שלעולם לא ישתייכו באמת לשום מוסד או ממסד ביפן או בכל מקום אחר בעולם. האם בגלל זה החתול אוהב כל כך את הסיפור של טוואדה?

טוואדה יוקו נולדה ב-1960. בשנת 1982 סיימה תואר ראשון בהתמחות בספרות רוסית באוניברסיטת ווסֶדָה היוקרתית בטוקיו, עברה להתגורר בהמבורג שבגרמניה והתחילה ללמוד גרמנית. בעודה כותבת שירה ופרוזה ביפנית ובגרמנית, השלימה טוואדה בשנת 2000 לימודי דוקטורט באוניברסיטת המבורג בהתמחות בספרות גרמנית מודרנית. עבודת התזה שלה עסקה בייצוגים של צעצועים, בובות, קסם ומסכות בעבודות של סופרים כמו ארנסט תיאודור אמדאוס הופמן, פרנץ קפקא, וולטר בנג'מין ומישל לייריס. היצירה הספרותית הראשונה שלה, אסופת שירים דו לשונית יפנית-גרמנית, פורסמה בשנת 1987 תחת הכותרת רק היכן שאתה נמצא אין כלום (Nur da wo du bist, da ist nichts). בשנת 1991 זכתה בפרס גוּנְזוֹ לסופרים חדשים עבור הנובלה הראשונה שלה שפורסמה ביפנית, לאבד את העקבים Kakato wo nakushite)), בשנת 1992 היא הייתה מועמדת לפרס אקוּטָגָוָוה החשוב עבור הנובלה פרסונה (Perusona), ובשנת 1993 זכתה בפרס אקוּטָגָוָוה עבור הנובלה חתן הולך על-ארבע(Inu mukoiri). מאז זכתה בפרסים יוקרתיים רבים בגרמניה וביפן, כולל מדליית גטה בגרמניה ופרס טָנִיזַקִי ביפן. בנוסף להתנסותה בסוגות כתיבה שונות, עבודתה של טוואדה כוללת גם שיתופי פעולה עם אמנים בתחומים של צילום, מוזיקה, תיאטרון ומחול. היא מתגוררת עד היום בגרמניה.

לראשונה תורגמה לאנגלית עבודתה של טוואדה בשנת 1998 - אסופה של שלוש נובלות ובה חתן הולך על-ארבע. בשנת 2002 הופיעה באנגלית אסופה של עשרה סיפורים קצרים שלה שתורגמו רובם מגרמנית, עם הקדמה מאת במאי הסרטים הגרמני הנודע וים וֶנדרס. מאז תורגמו ספריה לאנגלית, צרפתית, שוודית, פורטוגזית, סינית, קוריאנית, הולנדית ועוד. ספר זה הוא התרגום הראשון של סיפוריה של טוואדה לעברית, ולמיטב ידיעתי זהו התרגום הראשון של הנובלה פרסונה לשפה זרה. התרגום לעברית הוא נדבך נוסף בכניסתה של הסופרת לקאנון הספרות העולמית. 

ביפן, שתי הנובלות המופיעות בספר זה פורסמו לראשונה בכתב העת הספרותי גוּנְזוֹ בשנת 1992. חודשים אחדים לאחר מכן, בשנת 1993, הן פורסמו שוב יחדיו בספר שהוקדש רק להן, ממש כפי שהן מופיעות בתרגום זה. לכאורה אין בין הנובלות ולא כלום, המקשר בינן הוא שנכתבו בערך באותו פרק זמן על ידי אותה סופרת ותו לא. אלא שלטעמי יש ביניהן שיח מרתק. אשאיר לקורא את התענוג שבפענוח התת-מודע החידתי של טוואדה כפי שזה נגלה לו בכל אחת מהנובלות בנפרד. בעמודים הבאים אנסה להציע משחק אינטלקטואלי שנועד לחשוף את הקשרים בין הנובלות, אילו רעיונות תמטיים משותפים להן, ואילו כלים פואטיים נרטיביים ולשוניים ייחודיים לסופרת הן מביאות לידי ביטוי. 

אתחיל בכך שבשתי הנובלות הגיבורה היא אישה שאינה מקבלת את המוסכמות, השכל הישר, ההתנהגות המקובלת והדעות הקדומות שסביבתה מכתיבה לה. בנובלה הראשונה, פרסונה, הניכור ותחושת הזרות העמוקה של מִיצִ'יקוֹ הגיבורה למרות מאמציה הרבים להשתלב, גורמים לה להתבונן על סביבתה החברתית (בגרמניה וביפן) ולתהות מה פירוש הדבר להיות אדם נורמלי, עד שהיא יוצאת מדעתה. בנובלה השנייה, חתן הולך על-ארבע, חל היפוך מדויק. החברה היא שמתבוננת בסקרנות ספק מבועתת ספק ארוטית על מִיצוּקוֹ, הגיבורה שלא מקבלת על עצמה שום מוסכמה חברתית ובו בזמן מנכסת לעצמה את התואר החשוב והמכובד של מורה לילדים, סֶנְסֵי. בסופו של דבר החברה היא זו שלא מצליחה להכריע בעניינה של המורה שהתואר שלה מגן עליה, האם היא דמות חיובית או פגומה ללא תקנה, ובמובנים מסוימים החברה היא שמאבדת את שיווי המשקל שלה (ולו לרגע). 

טוואדה מתחקה בשתי היצירות אחר שאלות העוסקות במהות הסובייקטיבית, בקשר בין סובייקטיביות לאינדיבידואליזם ובקשר בין זהות אינדיבידואלית לזהות לאומית. בהקשר היפני כפי שהתפתח אחרי מלחמת העולם השנייה, ואשר הגיע לשיאו עת נכתבו שתי הנובלות - עם כלכלת הבועה של שנות השמונים וראשית שנות התשעים - קידוש המבנים הכלכליים-פוליטיים-חברתיים שהביאו להמונים ביטחון כלכלי היה על חשבון מחיצתו והוקעתו של החריג. זו תקופה המאופיינת באופוריה לאומנית ובהתמכרות לאשליה של נוחות חומרנית, ביטחון, שגרה וסדר חברתי. מי שהעדיף להטיל ספק באמיתות המקובלות ונמנע מלצעוד במסלול שהתווה הממסד של "יפן בע"מ", מצא את עצמו ללא רשתות ביטחון. כמה מעניין שגם כאשר הגיבורה של פרסונה, מיצ'יקו, עוברת לגור בהמבורג ולכאורה מתרחקת מהממסד היפני החונק, היא מוצאת את עצמה כבולה באזיקים אחרים מכבידים לא פחות של דעות קדומות וגזענות. על הלך הרוח שלה שמבקש שחרור מגבולות, הגדרות ודעות קדומות, מעידה במיוחד בחירתה לחקור יצירות ספרותיות של סופרות טורקיות שגרות בגרמניה וכותבות בגרמנית. באופן דרמתי היא לא מצליחה לכתוב מילה, אולי כי אינה מאמינה באמת שהשחרור הזה מכבלים אפשרי בכלל. חיי הרוח והנפש שלה שואפים לחירות ולקוסמופוליטניות, אך היא לכודה במציאות שמעוצבת על ידי חשיבה קולקטיבית דורסנית. לו הציצה לנובלה שלצידה, הייתה מגלה שמי שרוצה דרור לנפשו חייב כנראה להיות אמיץ כמו הגיבורה של חתן הולך על-ארבע, מיצוקו, אמיץ כל כך שהחברה סביבו תסתמא מהנועזות שלו ותניח לו לחיות.

בשתי הנובלות מיניות היא כלי לביטוי הדחייה של עולם השכל הישר וההתנהגות המקובלת. מחד, המיניות הנועזת והחייתית בנובלה חתן הולך על-ארבע הולמת את דמותה של מיצוקו. ההתנהגות המינית החריגה מתרחשת באופן גלוי דיו להצית את דמיונם של השכנים והאימהות ובאופן סמוי דיו שלא יהיה ברור מה באמת קרה ומה אינו אלא פנטזיה. מאידך, בנובלה פרסונה מיצ'יקו המאופקת מדמיינת כל הזמן את האנשים סביבה כמעורבים ביחסים לא נורמטיביים. כך היא מדמיינת את עצמה ואת אחיה, את אחיה והמנחה שלו הושינו-סנסי, את סוואדה-סן ויממוטו-סן. היא גם חושבת לעצמה בנקמנות שקזואו הוא צורת חיים שממוקמת איפשהו בין הומוסקסואל להטרוסקסואל.

למיצ'יקו מגעים עם שלושה גברים שאינם אחיה. מערכת היחסים עם תומס הגרמני שנמשכה זמן מה, לא סיפקה אותה בשום מובן, לא פיזי ולא נפשי. בין השניים נותר פער רגשי של חוסר הבנה עמוק וזרות שיחסים אינטימיים של מאהבים לא הצליחו לגשר עליו. לבסוף, כל שנותר הוא מראות של הגוף ולא-כלום מהנפש: הוא לא מבין את הבעות פניה, היא לא יכולה לסבול שהוא בוחן את שיניו במראה בכל הזדמנות. מיצ'יקו נותרת עם תחושת החמצה ועלבון. האיפוק והריסון עד מחנק שנכפים על מיצ'יקו בשילוב העלבון והזרות העמוקה שמקורם בכך שאין לייחודיות הסובייקטיבית שלה כל מרחב קיום בתוך הנוחות של השכל הישר, גורמים לה לפנות לשכונות של פליטים ומהגרים קשי יום וכנראה לקיים יחסי מין, אולי בתמורה לכסף, עם נער מזרח אירופאי שמתגורר באכסניה שדייריה כל כך עלובים וקיומם כל כך תלוש, שהם נדחקים לגור על המים. מההתנהגות של הנער משתמע שאולי מכך הוא מתפרנס. מהתנהגותה של מיצ'יקו משתמע שכנראה זו לא הפעם הראשונה שלה. המפגש המיני הזה הוא הדבר היחיד שיכול להקל את הכאב של מיצ'יקו באותו רגע או להעניק לה תחושה של חיבור למציאות. אך לאחר מעשה, כשמיצ'יקו עולה על האוטובוס, היא מרגישה שהנהג מתבונן בה כמי שדבק בה אות קלון, והיא מורה לעצמה לחזור הביתה במהירות כדי להתחפש שוב ליפנית. היא כמובן לעולם לא תספר על אירועי אותו יום לקזואו או למישהו אחר. מערכת היחסים השלישית והאחרונה של מיצ'יקו בסיפור מעולם לא התקיימה אלא בדמיונה הסוער והמודחק של יממוטו-סן, שרוקם סיפור אהבה בלתי אפשרי בין מיצ'יקו לבין סאונריון הקוריאני. מנקודת המבט של נשים יפניות כמו סוואדה-סן ויממוטו-סן - שמשתעשעות למראה עוגות דמויות איים באוקיינוס השקט שעליהם מתנוססים דגלי יפן וגרמניה תוך אימוץ אמנזיה מוחלטת לגבי ההיסטוריה המשותפת של שתי המדינות, נשים המוכנות לאכול אך ורק טופו יפני וכל טופו אחר נראה להן נחות - המשותף לכל מערכות היחסים הללו הוא שמיצ'יקו עוברת בהן על טאבו חברתי חמור של פגיעה בטוהר היפניות שלה. לסוואדה-סן וליממוטו-סן יש חותמת ממתגת של האות J (עבור יפן) על הרקה. השתיים שמעו היטב כשמיצ'יקו אמרה שטופו קוריאני הרבה יותר טעים מטופו יפני.

בשתי הנובלות שלנו, כמו ביצירות רבות אחרות שלה, טוואדה הופכת על ראשם סימבולים מוכרים או אגדות עם ומציעה להם גרסאות חדשות בליווי פרשנויות חתרניות. הקורא חד-העין יבחין שבנובלה פרסונה מיצ'יקו נזכרת בבעתה באגדה של האחים גרים אח קטן, אחות קטנה. בסוף "הטוב" של הסיפור האחות מתחתנת עם המלך, והאח משתחרר מקללת המכשפה שהפכה אותו לעופר וממשיך לחיות תחת חסות אחותו המלכה. בסיפור שלנו היחסים בין מיצ'יקו לבין אחיה, שעולה מהם ניחוח של גילוי עריות, מטרידים את מיצ'יקו, והרעיון שאולי לא ייפרדו אלא יישארו לנצח יחדיו בעולם זר-חייזרי (בגרמניה או ביפן) שבו מיצ'יקו תימצא בחסותו של קזואו, מאיים עליה בממשיותו. הסוף "הטוב" של סיפור העם הגרמני הופך לסוף אלים ומאיים, ולמטאפורה על חייה שלה. בהמשך מיצ'יקו רואה בביתה של סוואדה-סן מסֵכה של תיאטרון נוֹ. אפשר שאין דימוי אוריינטלי חזק ומסתורי יותר של יפן העתיקה מתיאטרון הנוֹ. אבל באופן אירוני המסכה הזו הוכנה בכלל בספרד. זוהי מסכה של פוּקַאי, דמות ארכיטיפית קבועה של תיאטרון הנוֹ, מסכה של אישה בגיל העמידה שידעה צער, אכזבה ואובדן ושאין לפניה אלא עתיד של שבר וכאב. אך כשמיצ'יקו האישה הצעירה שמה על פניה את המסכה הזו היא מרגישה מועצמת, היא מרגישה שגופה גדל, שלראשונה הוא שייך לה. למרות שהיא משתמשת באביזר תיאטרון, לראשונה היא מרגישה כמי שצופה באחרים ולא כמושא קורבני למבטם החודרני.

המשחק עם האגדות נועז עוד יותר בסיפור חתן הולך על-ארבע. מיצוקו נוחתת באזור הדרומי של העיר כמו מרי פופינס שמגיעה להציל את הילדים. היא מגיעה בשמלה לבנה על אופני ההרים שלה ומתחילה לתקן או לפחות לשנות סדרי עולם, אבל היא לא תישאר לחזות בתיקונו של עולם כדרכה של מרי פופינס. למעשה, במקום להדק את הקשרים בין הילדים להורים, היא מעוררת חוסר הבנה וחשדנות בקרב ההורים, ואפילו לוקחת – שלא לומר חוטפת - את פוּקִיקוֹ בת חסותה מאצל אביה. אבל שיא החתרנות הוא כמובן הטיפול שטוואדה מעניקה לאגדת העם על הכלב החתן. במזרח ובדרום-מזרח אסיה יש אמנם מסורת של סיפורים מיתיים על כלבים מייסדים של שושלות אנושיות לאחר שנישאו לנסיכות. סיפורים כאלה הופיעו בסין, מלזיה, ויטנאם, אינדונזיה, אוקינאווה, יפן ועוד. בראיונות הסבירה טוואדה שהיא נמשכה אל הסיפור הזה ואל חיבורו ליפן כי בהיותו סיפור מלוכלך משהו, הוא מהווה ניגוד כה מובהק לסיפורי עם יפניים אחרים, ובמיוחד לסיפורים המפורסמים על ילד האפרסק מוֹמוֹטָארוֹ, הצח מכל רבב, שהפך לסמל הלאומנות היפנית בזמן מלחמת העולם השנייה. מי שמזהה שחתן הולך על-ארבע מתכתב עם אגדת עם מיתית גנרית שגרסאות שלה רווחות ברחבי מזרח ודרום-מזרח אסיה יכול גם לזהות קשר תמטי נוסף לנובלה  פרסונה, שבה הגיבורה מיצ'יקו מתעקשת - למורת רוחו של אחיה - על הקשר בין יפנים לבין אסיאתים אחרים. 

בגרסאות מסוימות של הסיפור על הכלב החתן, המלך מבטיח את יד בִּתו למי שיחסל את אויבו המר או למי שימציא לו הקלה לפצעיו, וכשכלב מביא את ראש השונא או מלקק את פצעי המלך עד להירפאותם, המלך עומד בהבטחתו ומעניק לו את בִּתו, ולשניים נולדים ילדים. כשהילדים גדלים הם מתחתנים בינם לבין עצמם ומקימים שבט חדש. בגרסאות אחרות הנסיכה משתעשעת עם הכלב ונכנסת להיריון, או שלאחר חורבן אפוקליפטי על ידי סערה או מבול נותרים בעולם רק נסיכה וכלב שמביאים לעולם צאצאים משותפים. בגרסה של שבט הקלנג מאינדונזיה, חזירה יולדת תינוקת-נסיכה לאחר שליקקה את השתן של המלך. הנסיכה מתחתנת בתורה עם כלב שחור כפרס על כך שהחזיר לה את נול האריגה שאיבדה. בגרסאות רבות של המיתוס הזוג המעורב נודד או מגורש לאי מבודד או ליער, ושם הבן האנושי פרי הנישואין הורג את האב-הכלב מבלי שידע שהוא אביו ומקים שושלת חדשה עם האם. הוא אינו יודע שהיא אימו ולעיתים גם היא אינה יודעת. בגרסאות אחרות, צייד או ישות אלוהית הורגים את הכלב, מתחתנים עם האישה ומביאים ילדים לרוב. בגרסה יפנית של הסיפור, דייג הורג את הכלב, מתחתן עם האישה ומביא עימה ילדים. כשזו מגלה מה עלה בגורלו של הכלב היא מתה מצער בין עצמותיו. כפי שהראו חוקרי פולקלור, גרסאות רבות של המיתוס חופנות בחובן אלמנטים משותפים עם המיתוס האדיפלי של רצח אב ויחסי אישות בין אם לבנה. יותר חשוב לענייננו, שבכל הגרסאות הסדר הקוסמי מתוקן בכך שבסופו של דבר הגבולות בין עולם בני האדם לעולם החי מכוננים מחדש. בשונה מסיפורים אירופים רבים שבהם הסדר הקוסמי בא על תיקונו כשבן הזוג החייתי (צפרדע או מפלצת) משתחרר מכישוף והופך לבן אנוש לאחר שהוא זוכה באהבת אמת, בסיפורים על הכלב החתן ממזרח ומדרום-מזרח אסיה הכלב נשאר כלב, והסדר הקוסמי חוזר אל תקנו כאשר הכלב מת או נרצח.

למרות שלפחות חוקרת אחת טוענת שהרעיון שהכלב זוכה בנסיכה לאחר שליקק בשקידה את ישבנה בילדותה מקורו בגרסה יפנית מסוימת של הסיפור, לא מצאתי לכך ראיה. סביר יותר שזהו רעיון של טוואדה. השימוש בנרטיב הזה מעצים בנובלה שלנו את ההבדל בין עולמה של מיצוקו, שהוא עולם של תחושות וחוויות פיזיות שסובב סביב מיניות והפרשות גוף, לבין העולם של אימהות השיכונים שהגוף נעדר ממנו כליל. בד בבד עם אימוץ גרסת הסיפור הזה בקרב האימהות המוטרפות מאי-יכולתן להכיל את שאוזניהן שומעות, הגבולות בין הנקי למלוכלך או המגונה, בין האנושי ללא-אנושי ובין המציאות לפנטזיה מיטשטשים ומרעידים את אושיות הקהילה המכובדת.

טוואדה יוצרת גרסה חדשה למיתוס החוצה גבולות. קשה להתעלם מהאפיזודה שבה מתרחש היפוך מגדרי קומי, ובו המאהב הכלבי פורץ בניקוי יסודי של הבית מיד לאחר הסצנה הראשונה של ההתעלסות הסוערת עם מיצוקו, כאילו הוא שלגיה של וולט דיסני שמנקה לגמדים את ביתם על מנת שיתירו לה להישאר בו. טוואדה גם משנה את סוף הסיפור. בגרסה שלה הכלב לא עובר האנשה, אלא הדמויות הקרובות אליו נעשות דומות לכלבים; הכלב לא נשאר עם הנסיכה, הוא לא מת מזקנה או מחלה ולא נרצח על ידי בנו, אלא בורח עם המאהב שלו; וכמו כן, הנסיכה לא מקימה שושלת עם בנה, אלא ספק בורחת עם - ספק חוטפת - ילדה צעירה שאינה שלה. הסדר הקוסמי לא בא על תיקונו במובן שנוצרת שושלת אנושית הטרוסקסואלית, הוא בא על תיקונו רק לכאורה, ורק לאחר שהבית שבו גרה מיצוקו נהרס, ונמחה כל זכר למפגש איתה ועם שלושת הדמויות החייתיות האחרות הקשורות בה.

ולבסוף, ישנו השימוש במילים כסימנים מרובי משמעות בעלי חיים משלהם. כפי שציינתי קודם, טוואדה כותבת גם בשפת האם שלה, יפנית, וגם בגרמנית שאותה רכשה בשלב מאוחר יחסית של חייה. בראיונות היא מסבירה שהמיקום הבין-שפתי שלה מאפשר לה לראות בסימני השפות שהיא משתמשת בהן דברים שאחרים לא תמיד רואים. ייתכן שכאשר מיצ'יקו אומרת על עצמה בנובלה פרסונה שהיא אינה מסוגלת לומר מה שהיא באמת מתכוונת ביפנית, ושכאשר היא מנסה לעשות זאת השפה שלה מידרדרת ללא תקנה, היא בעצם משמשת פֶּה לטוואדה עצמה.

ריבוי המשמעויות של השמות בסיפורים ואופן כתיבתם הם דוגמא טובה לאופן שבו טוואדה משתמשת במילים כאבני בניין בעלות חיים משל עצמן. בסיפור פרסונה מיצ'יקו מעניקה חיים לסאונריון קים הקוריאני בכך שהיא מתאימה לשמו סימניות סיניות, אידיאוגראפים, ומאפשרת בכך ליממוֹטוֹ-סן אחיזה ממשית בדמותו. שם המשפחה שלו הוא "זהב", , ושמו הפרטי הוא "ההופך לדרקון", 成龍. ברגע שמיצ'יקו מסבירה זאת, יממוטו-סן נמלאת אושר. עכשיו היא מבינה. כמו כן, בכך שמיצ'יקו מעניקה לסאונריון שם הכתוב בסימניות סיניות היא יוצרת עוד חיבור בין תרבויות מזרח אסיה. חיבור בין יפן, קוריאה וכמובן סין, שהרי בכל מזרח אסיה כותבים גם באותיות סיניות. לעומת זאת, כשמיצ'יקו מסבירה בהתרגשות לתומס את משמעות שמה - 道子, "ילדה של דאו", ומשמעות שמו של אחיה - 和男, "גבר של הרמוניה", תומאס מגיב תחילה בקנאה ואחר כך בחוסר עניין. לעיני רוחה היא רואה את הסימניות הסיניות שנושאות משמעות, צליל פונטי וזהות עמוקה מתחלפות באותיות פונטיות אירופיות.

גם בסיפור חתן הולך על-ארבע יש לשמות משמעויות נסתרות שאובדות לקוראי התרגום כי הנרטיב לא מתעכב עליהן. גיבורת הסיפור נקראת קִיטָמוּרָה מיצוקו. שמה נכתב בסיפור באותיות פונטיות ולא בסימניות סיניות. לכאורה אין לו משמעות אלא רק צליל. אך קיטמורה הוא שם נפוץ ביפנית, וכשהוא נכתב בסימניות סיניות - 北村 - משמעו "הכפר הצפוני", אף שלמרבית האירוניה היא הלוא גרה דווקא באזור הדרומי של העיר. היא כמובן נטע זר. את השם הפרטי שלה אפשר לכתוב בעזרת סימניות רבות, אבל אפשר גם לדמיין שהוא יכול להיכתב בסימנית - מִיצוּ, שמשמעה סוד, והסימנית - קוֹ, שמשמעה ילד. מיצוקו היא "ילדת סוד". למאהב שלה קוראים אִינוּמָה טָארוֹ. שמו הפרטי טָארוֹ נכתב מההתחלה בסימניות סיניות, 太郎, והוא שֵם נפוץ באגדות ילדים יפניות. בדיוק כמו באגדת ילד האפרסק, מוֹמוֹטָארוֹ, שהזכרתי קודם. השם אינומה מופיע בסיפור לראשונה בכתב פונטי, ואחר כך בעזרת סימניות סיניות שמתאימות מבחינה פונטית אך אינן נושאות משמעות מעניינת, 飯沼. השימוש בסימניות סיניות שאין להן משמעות רלבנטית לסיפור, צופן את העובדה שבתוך השם מסתתרת המילה "אִינוּ" שפירושה ביפנית לא אחר מ"כלב". 

הסופרת משחקת עוד כהנה וכהנה בשמות רחובות ודמויות בשתי הנובלות, ביפנית וגם בגרמנית, אבל אסיים את אחרית הדבר הזו בחזרה לעניין הרב שמצאתי בהשוואת שתי הנובלות שלכאורה אינן קשורות כלל דרך דמויות הגיבורות, היחס שלהן לחברה ויחס החברה אליהן, ואקשור לכך את שמותיהן. שמות הגיבורות דומים מאוד. לקורא העברי הדמיון הזה ללא ספק מבלבל. מִיצִ'יקוֹ ומִיצוּקוֹ, הבדל בהברה אחת שבכתב פונטי יפני נכתבת באות אחת בלבד. הבדל זעיר אך מכריע בין ה"ילדה של דאו" או "ילדה שהולכת בדרך/בתלם" ולמרות זאת ואולי משום כך  יוצאת מדעתה, לבין "ילדת סוד" שמצליחה לחיות על פי חוקיה שלה ולתמרן את החברה שסביבה על מנת לשרוד. בהזדמנויות רבות אמרה טוואדה שהסיפורים שהיא כותבת משתלטים על הנייר מעצמם. אני תוהה אם שתי הנובלות הללו לא ביקשו תמיד להיקרא יחדיו.

 

 

 

 

 

 

תגובה