• כותרת משנה: כל המידע על פסטיבלים וקרנות קולנוע בעולם
  • שם הספר במקור: The Copro Guide 2010-2011
  • שם הסופר/ת במקור: Yoram Schaffer
  • עיצוב: אנקטי
  • פורמט: 16X22 ס"מ
  • כריכה: רכה
  • מספר עמודים: 292
  • שנת הוצאה: 2010
  • דאנאקוד: 500-128
  • מחיר מומלץ: ₪88

מדריך הקופרו

יורם שפר


מדריך הקוֹפְּרוֹ הוא מדריך ייחודי לפסטיבלים ולקרנות בין לאומיות. מדריך הקופרו מעניק לקוראים מבט פנימי על פסטיבלי סרטים, באופן שאינו מתאפשר מקריאת הפרסומים הרשמיים בלבד. עד כמה גדולה התחרות כדי להתקבל לפסטיבל? כמה אנשי מקצוע בדרג מקבלי החלטות מגיעים אליו? האם הוא נוטה להעדיף סרטים בעלי חדשנות קולנועית או בעלי מסר פוליטי? מיהם הסרטים הישראלים שהשתתפו וזכו בו בשנים האחרונות ומה ניתן להסיק מכך על אופי הפסטיבל? מידע ניתוחי זה, לצד מידע עובדתי ממצה, הופך את מדריך הקוֹפְּרוֹ למדריך הכרחי ליוצר המבקש לפרוץ עם סרטו לעולם הגדול. בנוסף, מכיל המדריך מידע מרוכז על קרנות קולנוע ברחבי העולם. מספר הקרנות הוא עצום והסיכוי להגיע אליהן ללא מדריך זה קטן, מאחר שמדובר בתחום צר ומתמחה. קרנות אלה פונות בדרך כלל לקהל היוצרים בעיר או במחוז בהם מתנהלת הקרן, אך מדריך זה מספק את המידע הנחוץ כדי להתחבר אליהן ולהפיק באמצעותן סרטים, דבר המתאפשר באמצעות האמנות לשיתופי פעולה בתחום הקולנוע .הנוסח העברי של אמנות אלו מהווה את הפרק האחרון של של המדריך.

למד קולנוע בפריז ולימודים קוגנטיביים בישראל. עוסק בסרטי תעודה מאז 1995 בתפקידים שונים (עריכה, בימוי והפקה), חוקר עצמאי של מדיה חדשה ומרצה במספר בתי ספר לקולנוע בישראל, עורך ומייסד פורטל DocMovies ומחבר הספר 'ימי מילואים' (פרוזה).

למה הסרט שלי לא התקבל לפסטיבל

ראיון עם באזיל ציאוקוס, בכיר בצוות התוכן של סאנדאנס לתחום סרטי התעודה. סיאוקוס עוסק בתחום ב - 15 שנה האחרונות וניהל בעבר את הפסטיבל ההומו-לסבי NewFest בניו יורק. הצטרף לסאנדאנס ב - 2005 לתפקידו הנוכחי ומשמש כיועץ לפרויקטים תיעודיים שונים בארה"ב וככותב אורח ב - IndieWIRE.
בשנה האחרונה כתב ציאוקוס רצף של טוויטים שעוררו הד רב. הוא פתח אותם באופן קבוע ב"יוצרים יקרים" ולאחר מכן כתב את דעתו הנחרצת על טעויות נפוצות שיוצרים לדעתו עושים.

דוק מוביס: כתבת מדריך שנקרא  "שמונה עצות של עשה ואל תעשה ליוצרים תיעודיים מאת עורך תוכן פסטיבלים  ותיק." מהיכן צמח מדריך זה?

באזיל ציאוקוס: אני כותב מדי פעם ב - IndieWIRE. מאמר זה בא אחרי סדרה של טוויטים שגם הופיעו בחשבון הפייסבוק שלי ועורכי IndieWIRE שמו לב שהם עוררו דיונים רבים וביקשו ממני להפוך זאת למאמר שלם. הטוויטים, שהחלו בדרך כלל במשפט "יוצרים יקרים," ביטאו תסכול של אדם הצופה במספר רב מאוד של סרטי תעודה. כמו מנהלים אמנותיים רבים בפסטיבלי סרטים, הצופים במספר רב מאוד של סרטים הנראים דומים זה לזה ומייצגים את אותה גישה קולנועית, גם אני הרגשתי שישנן "שגיאות" מסוימות שחוזרות על עצמן.  אני מציין שגיאות במרכאות משום שמה שאני רואה כשגיאה יכול להיות בחירה מודעת של היוצר - הכל הרי סוביקטיבי וענין של טעם. אבל לדעתי, דברים רבים שיוצרים עושים הם לרעת הפרויקט שלהם וסדרת הטוויטים שלי נועדה לגרום ליוצרים לעצור ולהרהר על המשמעות של מה שהם עושים על מנת למנוע את הנזק הזה. ייתכן כי הטוויטים הראשונים היו מעט מרושעים, אך מטרתם היתה לסייע ולתת ביקורת בונה. מטרה נוספת היתה לפוגג את הערפל סביב עבודה של אנשים כמוני.

ד.מ - מאז שהתחלת לפרסם את הטוויטים, אילו תגובות קיבלת?
ב.צ - רוב התגובות, הן למאמר ב - IndieWIRE והן לטוויטים - היו חיוביות. אנשים הבינו למה אני חותר ושאינני בא מתוך מקום שלילי, אלא שאני מציע את התובנות שלי מתוך מקום של מנהל תוכן וותיק בפסטיבל.  כמובן שהיו כאלו שלקחו אישית את מה שכתבתי, כאילו הוא כוון ספציפית אליהם, אך אני מקפיד כמדיניות לא לחשוף פרטים שעשויים להסגיר את זהות מי שנתן לי את ההשראה לטוויט.

ד.מ - אחד הדברים שצדו את עינינו היה ההתיחסות שלך לסרטי תעודה בהם יש ריבוי של 'ראשים מדברים.' האם נכון לומר כי לדעתך סרטים כאלו לא ימצאו את מקומם בפסטיבלים מובילים?
ב.צ - סרטים העמוסים ב'ראשים מדברים' אינם מראש נדונים לא להתקבל לפסטיבלים. סרט אחד מהזמן האחרון שמהווה דוגמה בולטת לכך הוא 'התמוטטות' (Collapse) שהוצג בבכורה בפסטיבל טורונטו. זהו סרט שמבוסס למעשה על ראיון עם אדם אחד בלבד.
אבל מה שהופך סרט זה ליוצא דופן הוא שהוא מטלטל אותך, שהדמות מדהימה ושבנוסף - לסרט יש שפה ויזואלית מרשימה. זהו אינו ראיון סטטי של 90 דקות. כלומר, איני אומר שלא ניתן ללכוד את תשומת ליבו של הקהל למשך 90 דקות בצילום מסורתי, אבל אני טוען שמדובר במשימה קשה מאוד ומעט סרטים יצליחו לעשות זאת בהצלחה.

הבעיה עם סרטים תיעודיים רבים היא, שהיוצרים בוחרים בראיון משום שאינם מוצאים דרך ויזואלית מענינת להעביר את המסר.
יוצרים - ובעיקר יוצרים צעירים, חייבים לזכור שסרט הוא מדיום ויזואלי לא פחות משהוא מילולי והם חייבים להביא שני מרכיבים אלו בחשבון כאשר הם מעבדים את חומר הגלם שלהם.
זה דבר שאי אפשר לפתור על ידי שילוב אקראי של אינטר-קאטים (B-roll). יוצרים חייבים לקבוע מהי הדרך הנבונה והמתאימה ביותר להעביר את  המסר שהועבר להם בראיון, באופן שילכוד את תשומת ליבו של הקהל.

ד.מ - איך אתה רואה את תפקידם של פסטיבלי הסרטים? האם הוא נשאר כשהיה? נראה שמספרם מאוד עלה בשנים האחרונות ושכתוצאה מכך מעמד ירד.
ב.צ - פסטיבלי סרטים בהחלט נמצאים על פרשת דרכים בה הם צריכים להעריך מחדש את מעמדם ותפקידם. בהינתן השינויים הרדיקלים של השנה האחרונה, כאשר מספר חברות הפצה קטנות ובינוניות נאלצו לסגור, כאשר יוצרים מנסים את כוחם בהפצה עצמאית וכן בהינתן המצב הכלכלי בארה"ב. במשך שנים ארוכות, פסטיבלים שימשו כאמצעי התצוגה המרכזית של סרטים חדשים ומסתמן לאחרונה, בעיקר עבור הפסטיבלים הגדולים, שאלו יתחילו לתפקד כמפיצים בעצמם, כאשר הם רוכשים להפצה חלק מהסרטים שהם מציגים ומשתמשים בפסטיבל כדרך להשיק את קמפיין ההפצה (הפסטיבל העצמאי לפילם ווידאו בניו יורק כבר עושה זאת עם חברת ההפצה שלו - ITN, דוק מוביס).
עד כמה בדיוק כל פסטיבל יעשה זאת, תלוי בתשתית והתמיכה שעומדות לרשותו לצורך מילוי משימות כאלו, בעיקר כאשר אנו זוכרים שרוב הפסטיבלים אינם עשירים והם בנויים להחזיק צוות קטן מאוד לאורך השנה.
ככל שיוצרים מכירים בכך שהפצה המסורתית פשוט אינה עובדת, הם עצמם יתיחסו לפסטיבלים יותר כאל מקום להתחיל בו את ההפצה העצמאית שלהם, עבור התוכן ומוצרי הזכיינות כאחד.
פסטיבלים שישכילו לעבוד בשיתוף פעולה עם יוצרים, ירוויחו גם הם מהיחסים ההדדיים, באופן שיאפשר להם לשרוד. אלו שלא יעשו זאת  יחוו קשים, בעיקר בהינתן הירידה בחסויות מסחריות, בהיותם של הקהלים בררנים יותר עם פחות הכנסה פנויה ובכך שיוצרים יבחרו לדלג על אותם פסטיבלים, לטובת אלה שיסייעו להם בהפצה העצמאית של הסרטים.

ד.מ - נראה שכיום יותר יוצרים ומפיקים בוחרים בדרכי הפצה חדשות. בשנים קודמות, פסטיבלים היו המקום לחתום בו על עיסקת הפצה או לפחות להתחיל משא ומתן. האם לדעתך שילוב של הפצה מסורתית וחדשה יכול להצליח? למשל על ידי מכירת סרט ב - iTunes, מיד אחרי שהוקרן בסנאדאנס?
ב.צ -   האמת היא, שעסקאות הפצה שנחתמו בפסטיבלים, תמיד היוו דבר נדיר. אפילו בשנות השגשוג ואפילו בפסטיבלים שהיו ידועים בכך ששם נחתמות עסקאות הפצה - לא נחתמו כמעט כאלו. סרטים שהצליחו ליצור עסקאות כאלה יצרו הד תקשורתי, אבל אם אם בפסטיבל הוקרנו 100 או 200 סרטים באורך מלא ורק עשרה או עשרים סגרו הפצה או כבר הגיעו עם מפיץ, עדיין נראה שבאזור 90% נשארו ללא עיסקת הפצה, לפחות ברמה המיידית.
למרות זאת ולמרות שהפצה בבתי הקולנוע היתה במקרים רבים לא רווחית, יוצרים רבים נצמדו לחלום ההתקבלות לפסטיבל הגדול שבמהלכו ימשכו את תשומת הלב של מפיץ גדול. אט אט, חלום זה מתחיל להישחק ויוצרים מתחילים להבין שישנה יותר מדרך אחת להביא את בשורת סרטך לעולם ולא רק באמצעות בתי הקולנוע.

אני גם מאמין שהצמיחה המהירה במדיה חברתית בשנה האחרונה עזרה להרחיב את המגמה העצמאית - יוצרים יותר ויותר מבינים שתפקידם לא נגמר עם סיום יצירת הסרט.
עליהם לתקצב שיווק כבר בתחילת תהליך יצירת הסרט והם חייבים להיות מעורבים בתהליך בניית הקהל ובשיווק באופן כללי.
מדיה חברתית כמו טוויטר או פייסבוק, אתרי גיוס מימון כמו IndieGoGo ו - Kickstarter, כל אלה הוכחו כאפקטיביים או לפחות מבטיחים להיות כאלה משלב תחילת הפרויקט עד ההפצה. יוצרים מבינים כי הם צריכים לייצר ענין ומודעות לפרויקט שלהם כבר מתחילת העבודה עליו ועליהם לטפח אותו לכל אורך הדרך על מנת ליצור ציפייה לסרט המוכן. עליהם לקיים חליפת רעיונות ומידע על מנת להפוך את הקהל הפוטנציאלי לקהל שמוכן לשלם עבור התוכן כאשר הפרויקט גמור.

אני חושב שעל כולם לעקוב אחרי הפרויקט Bass Ackwards שיעשה שימוש בבכורה בסאנדאנס על מנת להשיק את ההפצה, שתתחיל יום אחרי שהפסטיבל יסתיים. זהו סרט רציני והוא עשוי להשתלם ליוצריו והוא מיישם רבים מהדברים שאמרתי כאן על תפקידם המשתנה של הפסטיבלים ועל כך שיוצרים עברו להפצה עצמית בשנה האחרונה. אני חושב שיותר ויותר יוצרים ימצאו דרכים חדשות ויעדיפו אותם על פני המתנה ממשוכת למימוש בדרך המסורתית.

ד.מ - איזה טיפ היית נותן ליוצרים?
ב.צ - אני חושב שהטיפ השימושי ביותר הוא גם הבסיסי ביותר: לפני שאתם מסימים סרט, וודאו שאתם מראים אותו למישהו שאינו חבר או בן משפחה או אדם אהוב. אדם שיכול לתת לכם ביקורת ישרה ובונה, מבלי שיהיה סיכוי שביקורת זו תהיה קשור הלדידות ביניכם. חבר, אחות או אמא יגידו לכם שהם אהבו את הסרט, אבל זה לא יעזור לכם לנחש אם אדם זר בפסטיבל סרטים [לקטור - ד.מ] מתחבר גם הוא לסרט. מצאו אדם שיכול להגיב ביושר ולומר לכם את מה שאתם צריכים לשמוע, לא מה שאתם רוצים לשמוע.

אני סבור שיוצרים דוקומנטרים מועדים במיוחד לנפילה בפח הזה כאשר זה נוגע לפרויקטים שלהם, בהשוואה לפרויקטים עלילתיים, מאחר שאלו מערבים אנשים רבים, בעיקר אנשי צוות, שיכולים לתת ביקורת כזו, בעוד שבסרט דוקומנטרי מדובר לפעמים באדם אחד בלבד. הקשר החזק של היוצר לסרטו יכול לעוור את עיניו ולא לאפשר לו את המרחק הדרוש כדי לראות את האלמנטים הדורשים תיקון, אותם יכול לראות אדם אחר.

אתם מוזמנים לעקוב אחרי בטוויטר http://twitter.com/1basil1 שלי, בו אני ממשיך לפרסם את הטוויטים בסדרה "יוצרים יקרים" ושם אני חולק מידע שימושי בנוגע לפסטיבלים, מימון פרויקטים והפצה. יוצרים גם מוזמנים לפנות אלי אם הם מעוניינים בשירותי ייעוץ.


תרגום של ראיון שנערך על ידי קובי שלי, עורך אתר DocMovies באנגלית.
את המאמר המקורי ניתן לקרוא ב - http://www.docmovies.com/news/146-documentary-new-media-sundance-film-festival-basil-siokos.html
 

 

תגובה