• כותרת משנה:
  • שם הספר במקור: Drugie zabicie psa 1965
  • שם הסופר/ת במקור: Marek Hłasko
  • מפולנית: עילי הלפרן
  • עיצוב ועימוד: נדב שלו
  • פורמט: 14X21
  • כריכה: רכה עם דשים
  • מספר עמודים: 232
  • שנת הוצאה: 2018
  • דאנאקוד: 500-173
  • מחיר מומלץ: ₪89

להרוג את הכלב השני

מארק חלאסקו


העלילות של "ביום מותו" ושל "להרוג את הכלב השני" מתרחשות בישראל של סוף שנות החמישים. הגיבור, שדמותו מבוססת בעקיפין על מארק חלאסקו, המחבר, הוא פולני נוצרי שהוגלה מארצו ומצא מקלט בישראל. כדי לשרוד, הוא מתפרנס מעבודות בלתי שגרתיות, כמו מכירת שירותיה של אווה, אהובתו הזונה (ביום מותו), או כג'יגולו המפתה אמריקאיות עשירות על פי תסריט שכתב רוברט, חברו במאי התיאטרון (להרוג את הכלב השני). המצבים הקומי-טרגיים שחלאסקו מתאר באירוניה מציגים את ישראל הצעירה והפוריטנית מנקודת מבטו של אאוטסיידר, קתולי מאמין, המחפש בה את הנשגב בהשראת התנ"ך, מוקסם מדמות הצבר הישראלי, אך חווה רוב הזמן את העוני, הלכלוך והחמסינים של תל אביב ויפו. שאלות של נאמנות ובגידה, משמעותה של אהבה, שייכות ותלישות עולות תדיר בסיפורים, כשברקע רודפות את המספר זוועות השואה, שלהן היה עד בילדותו בפולין. שום סופר אחר, מקומי או זר, לא תיאר כך את ישראל של שנות החמישים. החצרות האחוריות של רחוב אלנבי, הזונות, הסרסורים ומגוון טיפוסים שרצונם רק לשרוד עוד יום מאכלסים את הספר ומעניקים לקוראים טעימה מישראל בלתי מוכרת, אלימה, אך גם משעשעת ומלאת הומור.

מארק חְלַאסְקו (1969-1934) היה כוכב ספרותי עולה בפולין של שנות החמישים ומוסיף לזכות בהכרה ובאהבת הקוראים שם גם היום. חלאסקו, שכונה "ג'יימס דין הפולני", נחשב הילד הרע של הספרות הפולנית. לאחר שסר חינו בעיני המשטר הקומוניסטי, הוא הוגלה מארצו והגיע לישראל ב-1958 ככוכב בינלאומי. בשנתיים ששהה בה, עקבו מדורי הרכילות באופן תדיר אחרי פעילותו. כאן גם נמצא לו קהל מעריצים מקרב אנשי העלייה הפולנית, שעם רבים מהם קיים קשרי ידידות עד למותו הטרגי בטרם עת. לאחר שעזב את הארץ והיגר לגרמניה, לשוויץ ולארצות הברית, נהפכה ישראל למקור השראתו הספרותית – מקום ההתרחשות של רוב היצירות שחיבר בתקופה זו.

חלאסקו, מארק / מאת דן צלקה

עדיין קיימת אצלנו התעניינות קלושה במארֶק חְלַסְקוֹ, ויום אחד יכתוב מישהו זכרונות על שהותו כאן. אולי ידידיו הקרובים, הנהדרים, שאצלם התגורר, שטיפלו בו כבבן אובד, במסירות, בהומור ובסלחנות. (מה אתה מתפלא? אמר לי חלסקו בימיו הראשונים בישראל. מה יכול להיות יותר טוב בשבילי? זה נפלא, ידידים, ים, אילת, כולם מדברים פולנית!)

לא ביליתי הרבה זמן במחיצתו. ראיתי אותו כמה פעמים בדירת ידידיו, ובקפה ניצה באלנבי. אחר-כך בא השירות הצבאי, ורק כשקיבלתי חופשה ארוכה פגשתי אותו שוב, בבית בהרצליה. פעם אחת נסעתי איתו דרומה. חלסקו התייחס אלי תחילה בזלזול, אחר-כך נמסכה בזלזול חיבה זעירה, אבל בסך הכל חשב אותי לטיפש וחלמן, כאילו עקץ אותי אי-אז זבוב הצה-צה הידוע לכל ילד מספרי ההרפתקאות, ונגזר עלי שאתהלך הלום-שינה עד יום מותי הקרב.

יחס הזלזול נקבע אצלו אחרי ששמע מפי שאינני מתכונן לעשות דבר כדי לקדם את הקריירה הספרותית שלי, גם לא להתחיל לכתוב, שאני סומך על הגורל. סיפרתי לו מה ששפנגלר כתב על גתה הצעיר, שנפל יום אחד מכרכרה ואמרו שהנפילה עלולה היתה להביא לכריתת רגליו: גתה בלי רגליים? זה אבסורד!

אתה מטומטם אם אתה יכול לחשוב ככה במאה העשרים! אמר לי חלסקו בבוז ובכעס מוזר.

אבל כמו אמנים אמיתיים (פגשתי פעם שחקן קולנוע מהולל), יחס הזלזול שלו נעלם לרגע כששמע ממני משהו שעניין אותו על אמנותו, על ספרות. היה בזה משהו מצחיק, כמו חיה הזוקפת אוזן. אבל מיד אחר-כך נשמטה האוזן למצבה הרגיל.

חלסקו היה גבר יפה, חזק, בעל קסם, אלים מאוד, ובעל ידע מר על העולם, הידע של אכילס המתגלה לפתע בשיחתו עם פְּריאמוֹס. פה ושם הזדקרו בתנועותיו ובדבריו נרקיסיות וילדותיות, כשהיה מגונן על קופסת הסיגריות שלו או מביע חשש מזעמה של ארוסתו בפולין לכשייוודעו לה מעלליו. הוא היה מסיים את ביטוי החשש בחיוך אירוני, אבל התחושה היתה שהחשש אמיתי מאוד.

אני יכול להעיד שהסיפורים על אלימותו (מהלומות בברים, רצון עז לבעוט בנשים הרות מפני שהרו לא לו), שנשמעים מוגזמים, היו אמיתיים למדי. פעם אפילו ניצלתי ממצב ביש בחברת חלסקו הודות לטוב-ליבו של שוטר. גם הסיפורים על ההשפעה שלו על נשים לא היו מוגזמים. פעם, במסעדה ביפו, קרבה אלינו אשה ולחשה משהו על אוזנו. מארק ביקש ממני לתרגם. היא הציעה לו להיות הסרסור שלה. זה נגע לליבו. הוא אמר לי להתנצל בפניה, ולספר לה שארוסתו מחכה לו.

מה שריגש אותי אצלו במיוחד היה הימצאותו במלכודת. הוא היה כוכב, אדם שעורר סקרנות ורצון להתקרב אליו. העובדה שלא היה כוכב גדול העמיקה את המלכודת. בעזרת כסף ותחפושת (כובע גדול, צעיף, צווארון מורם של מעיל) יכול הכוכב הגדול להיעלם מעיני הזולת ברחוב, להיעלם בביתו הגדול, באחוזתו, בבית ידידיו העשירים. הוא מוקף אנשים שמגוננים עליו, עושים בשבילו מאות שירותים, רבים בתשלום, אחרים מתוך עבודת אלילים. חלסקו היה כוכב קטן, עני, לא מוגן, בלי בסיס-אם. אבל היה כוכב. אם היה בא לפריז או לברלין, בואו היה אירוע. אם היו רואים אותו בחברת שחקנית קולנוע גרמנייה, מה שעורר סקרנות לא היה האופן שבו שככו לפתע פחדיו מפני ארוסתו הפולנייה; אנשים הסתקרנו לדעת: כמה ידועה היתה הגרמנייה, ומי היה מאהבה הקודם? הבו-זמני? בהתחלה מצא חלסקו בתל-אביב מסתור ארעי לא-רע. הוא חשב כנראה על אמריקה. פעם בקפה ניצה אמר לגברת צעירה שישבה איתנו: את מאושרת – יש לך דרכון אמריקאי! הוא חשש מפיזור, מהתרוקנות, מגורלו של המינגוויי, אם כי העריץ אותו והכיר אותו היטב (חלסקו היה אחד המעטים שבאמת למדו משהו מהמינגוויי) ועיקם את אפו כשאמרתי לו ש'הזקן והים' זה סיפור-דיג מוֹפּסאני בינוני המחופש לסאגת ציד לווייתנים; טוֹרֶרוֹ זקן, מהמר זקן, סוג גימל. (רק כעבור שנים, בפריז, למדתי להסתיר את דעותי על ספרות ואמנות.)

כשמת בשנתו מעירוב כדורי שינה ואלכוהול התעצבתי נורא. לא פעם חשבתי עליו. חלסקו היה האדם היחיד שהכרתי שהתאים לאגדה הבַּיירוֹנית שהעסיקה אותי בנעורי. היה בו משהו קשה, ואולי גם שמו האיכרי צבע את הרגשתי. כשהאיר אלי פנים משום-מה, לעיתים רחוקות מאוד, או זיכה אותי במחווה מקרית של חיבה ורוך, הייתי מתמלא שמחה. נדמה לי שגם ביירון היה נתפס לפעמים במחווה מקרית כזאת, כשהיה חותם את מכתביו באחד משמותיו הפחות ידועים: נוֹאֶל.

 

מתוך: "ספר האלף-בית", חרגול הוצאה לאור 2003

תגובה